בכיתי כמה פעמים.

זה ראוי לציון דווקא בגלל השכיחות הנמוכה של הבכי בחיי היום, בניגוד למצב לפני שנים אחדות שאז

יום שלא בכיתי בו, היה ראוי לציון.

אבל נחזור לבכי.

הוא היה קצר, ממוקד ונגע לבנים, ג. הבכור או א. הצעיר בהתאמה.

לארוע כזה או אחר שקרה ביננו, ביחסים ביננו ולתסכול שיש בי לעיתים עליהם ועלי.

המעניין היה לראות עד כמה לבכי יש, עדיין, את המקום הטוב אצלי,

השימוש שלו ובו כסוג של פעולת נקיון פנימי של רגשות ותחושות שעולים ומצטברים בי בארוע והיכולת שלי לאחר מכן

להכנס לפרופורציות ("אני כשלון הורי מהדהד" - לא, אני לא) וגם לחוש  רפויה, רגועה ואפילו קצת מותשת כאילו

מישהו טלטל אותי בעוצמה ואחר שב והניח אותי ברכות בחזרה במקומי.

ואולי, אולי זה בכלל אנדורפינים שיש שם כמו בצחוק חזק ובריא ואני קצת מכורה...?

שבת שלום חברים יקרים, של צחוק ודמע, של תחושות ממלאות ומרחפות...