או ליתר דיוק, עם ההודעה האבלה על מותו של ערפאת.

מה זה אומר?

האמת, שום דבר, רק ציון של עובדת התעוררותי איתו.

והיה אמור להיות כאן היום פוסט אחר.

תובתני.

אבל לא יהיה, כי היום אני לא מרגישה תובנתית, לא מרגישה רציונלית (משפט קצת סותר את עצמו לדעתי).

היום אני מרגישה.

וחושבת, אבל בבסיס מרגישה.

מרגישה את הצורך שלי במילים.

את הצורך לשמוע אותן.

לראות אותן כתובות.

את המילים של הרגשות שלו, של הרצון, של הצורך, של הגעגוע, של הכמיהה, של התשוקה.

של האהבה.

ואת חוסר היכולת (הרצון? ) שלו להוציא אותן מתוכו...

את הצורך שלי לראות , ולא רק לדעת בתוכי, שחשוב לו להתאמץ עבורי, עבורנו...

והשאלה, אז למה אני עדיין כאן?

התשובה ,הידועה לי, אבדה בתוך בסבך הרגשות, העצב והמחשבות חברים יקרים.

המוצא הישר יבוא על שכרו...

*כותרת מעלת רייטינג , אני חושבת...