"כשההלך המתחנן בי

עוד משתומם

על כל מה שהוחמץ

קם הילד המנמנם בי ו

מתנחם כמעט בלי מאמץ.

ואז נשארת התבהרות חלקית

ונשאר לי שיר בשבילך."

(חוה אלברשטיין)

הוא לא נשאר בתוכי לאורך זמן.

הכעס.

אני מוציאה אותו ממני. בדיבור, בכתיבה, בבכי.

בראש ובראשונה איתו, ואחר כך עם חברים וכאן בישרא.

ויחד עם זאת, כשהוא שם, אני נותנת לו להיות בתוכי. עם העצב, עם המחשבות, עם הבדיקה מחדש.

ולאט לאט, כמו קרני השמש שמפציעות בחוץ בין העננים האפורים, אני מרגישה אותו הולך ומתפוגג.

ואז נחשפות לי מחדש הסיבות , הידועות לי, מדוע אני איתו, למרות ובגלל.

עד לפעם הבאה, עד להצטברות הבאה.

כי אצלי, כמו שכתבה לי אמזונה "אין רגע דל"...

והמילים כאן, עזרו מאוד לקרני השמש להפציע מבעד לעננים שבתוכי.

תודה