מן המפורסמות הוא שיש לי קליטה איטית.

אני צריכה לרוב לחשוב על דברים שאני רואה או נאמרים לי

ולא נמנית על אלו שמיד יש להם תשובה או הארה.

לכן כשג. הבכור ירד למטה, תרמיל גדול על כתפו והוא ממלמל לי

משהו על כך שאלו כמה דברים של הצבא שהוא רוצה שיהיו במכונית שלו הנהנתי והמשכתי בעיסוקי (פלפלים ממולאים אם מישהו רוצה לדעת)

ורק לאחר דקות ארוכות ארוכות התחיל לרדת לי אסימון עד ששמעתי אותו נופל בקול רם על רצפת מוחי (המממ...)

ותוהה:

תרמיל?

צבא?

עזה...?

הממממ...

עברו עוד כמה דקות והתקשרתי לשאול.

לא אמא, זה כלום, באמת, תמיד טוב להיות מוכנים...

אין ספק.

טוב נו, נחזור לממולאים...

ולא, לא נכנסתי להיסטריה.

יהיה לי עוד מספיק זה לזה, לא כן?

שבת שלום חברים יקרים, שבת של שקט כאן ושם ושל החלטות שילקחו במחשבה עמוקה ואיטית...