אני מתחילה להדאיג את עצמי.

7.15 בבוקר (!!) ואני כבר מדוושת במרץ על האופניים בחדר כושר.

מספר עיסוקים שהתרכזו ביום שישי הקצר, יחד עם תוכניות אחרות הביאו אותי , בפעם הראשונה, בשעה לא שפויה לחלוטין לביקור בחדר הכושר.

דוושתי.

הלכתי.

ונהנתי. לא להאמין עד כמה שנהנתי...

ארבע שעות לאחר מכן, כשאני לאחר מקלחת, ביקור אצל הרופאה ובבית המרקחת אספתי את צמח בר ונסענו "לאן שתישא אותנו הרוח" כפי שאמרנו בתחילת השבוע.

והרוח נשאה אותנו ל"בית היין" במעברות, שם זכרנו את המלצתה של פוסיקאט (וגם את אכזבתו של טליק) , ישבנו לנו על מרפסת העץ וכסאות הקש מול השדות והכביש הראשי, מתענגות על ארוחת בוקר ארוכה ועצלה, רוח קרירה, שקט שהתחלף עם שיחת אנשים וצחוק ילדים, ושיחה על כל נושא אפשרי שבעולם.

בסופו של דבר, למרות שביקשתי (ולא קיבלתי !) ערסל לנום שם את שנת הצהריים, קמנו וחזרנו הביתה בכבישים המתרוקנים של אחר הצהריים של יום השישי כשברקע נשמעים הדיווחים מהלוויתו הסוראליסטית של ערפאת כאילו באו מעולם אחר לגמרי...

ובערב אנחנו עוד הולכים למסיבת יום הולדת במועדון...

אתמול שאלה אותי כרמל הרפלקסולוגית אם אני מאושרת.

שתקתי. חושבת.

היום נוכחתי לדעת, שוב, עד כמה לא צריך הרבה כדי להרגיש בנקודת זמן , מאושרת...

שבת שלום חברים יקרים, האנרג'ייזר הולך לישון קצת...

(הערה פולנית/רומנית אל עצמי: התגובות שעדיין לא נענו, יענו במשך השבת)