| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 7/2003
 אני אתמכר ליכולת לכתוב בכל זמן ושעה ומה אעשה כשזה לא יהיה אפשרי יותר...?
האפשרות והיכולת לבוא עכשיו בלילה, בשעות הקטנות האלה, כשאני אחרי המשמרת ולא יכולה עדיין ללכת לישון...
כששומעת בטלווזיה שירים שקטים של לילה...קצת ג'אז, קצת שירים ישנים של אהבה, שירים של פעם , כשהכל היה אולי פשוט יותר, אבל רק לכאורה...
כשכתם ישן לו על השולחן ליד המחשב, ישן על הצד, פשוט ידיים ורגליים, ישן אבל האוזניים זקופות, זזות עם שמיעת קולות הנקישה של המקלדת...
כשמחכה לא. הצעיר שיעלה למעלה לאחר פגישה עם החברים בגינה ליד הבית...
האפשרות הזאת לכתוב, היא כל כך יקרת ערך...ורק השבוע אני מודעת לה...מה אעשה כשהוא יחזור ולא ארגיש כל כך חופשיה...
הכתיבה של הלילה שונה מהכתיבה של היום...פתאום גיליתי את זה, היא אחרת...היא פרועה, לא מסודרת, לא ממושמעת, משתוללת לעיתים, לא ברורה לפעמים...מרשה לעצמה דברים אחרים...למה? כי אני מרשה לעצמי דברים אחרים בלילה...? לא , עדיין לא, עדיין לא מרשה לעצמי כנראה שום דבר...
כל כך אוהבת את החתול הזה...אני חושבת שהיום הוא ישן איתי...בפעם הראשונה... :)
ואיפה נגעה בי השיחה ההיא...? ולמה בכיתי כשהנחתי את השפופרת...?
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
