קצת מצחיק אותי לקרוא עכשיו את הפוסט הזה.

מצחיק אותי כי היום אני נמצאת במצב הפוך לגמרי.

והיום אני עוד בסדר.

אתמול, אתמול רציתי בשלב מסויים, פשוט למות.

אני לא זוכרת שחטפתי אי פעם את זה בצורה כל כך קשה, שהשכיבה אותי, פשוטו כמשמעו במיטה ליום שלם, בלי אפשרות לקום, אפילו לשבת במקום אחר, לדקות ספורות.

בהתחלה חשבתי שאני אשמה.

לשתות מוחיטו על בטן ריקה, לרקוד כאילו אין מחר ולאכול 3 אמפנדס על אותה בטן ריקה זה לא מהדברים המומלצים כנראה להרגשה פנימית טובה...

אבל לאחר שהקאתי את נשמתי בשעות הבוקר המוקדמות, נרדמתי מעולפת וחזרתי להרגיש רע , רע, רע, כמו שמזמן לא זכרתי את עצמי כך, כולל כל הסשן האפשרי של קילקול קיבה (והמבין כבר יבין), ונוסף על כך, חולשה נוראית, אפילו התעלפות קלה ודרמטית באמצע הלילה בזמן נסיון הקאה שלא צלח, כאבי שרירים וחום נמוך,  וכל אלו ריתקו אותי למיטתי למשך כל יום האתמול והבהירו לי שכנראה בוירוס בטן עסקינן.

וכך העברתי את יום האתמול כשאני בוהה ארוכות בטלווזיה (למדתי רבות על דרכי הזיהוי הפלילי במשטרות לאס וגאס ומיאמי, קצת על תוכנית החלל האמריקאית,  רצתי למליון עד כמה זוגות חביבים באוסטרליה, התרגשתי עם גי'טה מונטה ברומניה), מנמנת (יחד עם "כתם" לצידי) מעת לעת במין שינה עמוקה של תשישות וחולי, נאנקת ומייללת מתוך כאבים ומקבלת תשומת לב ודאגה וטיפול מסור ממשפחתי האוהבת ( במיוחד מא. הצעיר שהביע דאגה עמוקה להמשך קיומי עלי אדמות...).

היום נשארתי בבית .

מרגישה יותר טוב, מסוגלת לעמוד ולהסתובב קצת.

תכננתי לצאת להליכה אחר הצהריים אבל הבנתי שהייתי אופטימית מדי, וההליכה היחידה שלי תהייה לרופא לקבל ימי מחלה, כי בסופו של דבר לגוף לוקח זמן להתאושש אפילו מווירוס בטן ובעבודה מצד שני, שום דבר לא מתמוטט מהעדרותי...

והחלק של חצי הכוס המלאה הוא הקילו וחצי שנשר ממני בלי מאמץ ובכוונתי לדאוג שגם לא יחזור אלי...