בלי חגים נראים לעין (טו בשבט ופורים לא באמת נחשבים).

כבר כמה חודשים אנו אוכלים ארוחה משפחתית ביום שישי בערב.

כמו אלו, בפרסומת המעצבנת, זוכרים?

אז זהו.

גם אנחנו.

הבנים מאוד מאוד רצו ופתאום זה הסתדר לי.

אז אנחנו אוכלים יחד אבל לפני זה, בא קידוש.

הופה...

גם כאן הבנים, ובעיקר א. הצעיר רצו.

ובכל פעם מחדש, כשהוא קורא בסידור ומסתכל עלי כי אני שוכחת למלמל את ה"אמן" בזמן , אני רואה בעיני רוחי את אבא שלי, האתאיסט המובהק,  עושה עוד סלטה לאחור בשמיים.

השבוע אני עושה בייבי סיטר למחשב מק חביב עם ציור של תפוח בצבע לבן בעוד הנייד החביב שלי מטייל לו ברחובות בוקרשט המעטירה.

הסתדרתי איתו לא רע עד שגיליתי שאני לא מצליחה לכתוב בעברית.

לא משנה כמה פעמים עשיתי alt+shift ונאדה, שום דבר.

אין עברית.

רק אתמול פתאום שמתי לב לדגלון הקטן בקצה הימני למעלה שאיתו מחליפים את השפה אבל עכשיו ישרא לא עולה שם ועברתי לכתוב במחשב של ג. הבןזוג.

אני חושבת שהוא קצת נעלב...

ומחר אמרו שירד גשם.

כמה טיפות אבל במצבנו, מי סופר בכלל...

שבת שלום חברים יקרים, לא כדאי לומר לטורקים את האמת בפנים, כי הם פשוט קמים והולכם...