היתה השאלה שהעסיקה אותי ביום רביעי בבוקר.

אחרי שנים. הרבה שנים נסעתי באוטובוס לירושלים.

וזה לא עניין הנסיעה לירושלים בתחבורה הציבורית אלא נסיעה בין עירונית בתחבורה הציבורית. נקודה.

כן, יש דברים שמגלים שפשוט לא עושים אותם יותר.

כאילו איזה כוח עליון קבע שנסיעות בין עירוניות בארץ יהיו רק במכונית ואילו בחו"ל הרי אין לנו בעיה להתנהל בתחבורה הציבורית

כאילו נולדנו באנדרגראונד של לונדון.

אז באיזו צד תהייה השמש ניסיתי לחשוב כדי להחליט היכן לשבת.

בצד הנהג או בצד השני.

בסוף החלטתי על הצד השני והשמש מצידה, החליטה להתכנס מתחת לעננים ללא גשם

וכך הדילמה לא היתה דילמה , בסופו של דבר.

התחנה המרכזית החדשה בירושלים.

בכניסה, נוסף על הבדיקה האלקטרונית והידנית התיקים עוברים שיקוף כאילו בנתב"ג היינו

ומעבר למחיצה המטוס ימריא מבעד לבועה שקופה.

אבל לא.

הכל כל כך שונה מהימים בהם עברתי בתחנה פעמיים ביום, ורק קפה נאמן הישן והטוב בלבוש חדש

הזכיר לי שאני בירושלים.

אה כן, וגם כל הדוכנים לתמישי קודש ומטפחות לנשות ישראל החסודות.

ול‎‏מה כל זאת?

ליריד.

יריד הספרים הבינלאומי.

עולם אחר, בועה שבה כל מה שחשוב הוא הדף הכתוב , המצוייר, המצולם והריח שבא ממנו

והמילים.

המילים הן העיקר בסופו של דבר.

וכל הזמן שהייתי שם , מסבירה  ומכוונת ומחייכת, מטיילת בין הדוכנים השונים ובין דוכני הארצות המשתתפות

חיכיתי לראות אותו,

את אבא שלי שלא היה מפספס ביקור ביריד ותמיד חוזר ממנו עם ספר שאי אפשר היה למצוא אותו בארץ במקום אחר (אמזון? מה זה אמזון...?)

והמון המון פרוספקטים שנודף מהם ריח של מקומות אחרים ורחוקים.

וחשבתי על החוטים שמחברים אותי לאנשים אפילו שכבר כל כך הרבה שנים הם כבר לא איתי...

שבת שלום חברים יקרים, עם חוטים של מילים ושל נגיעות בנו ובאחרים...