כבר לא קורה לעיתים קרובות שאנו מבלים כל המשפחה יחד.

ואני לא מתכוונת לארוחת ערב שבת אלא לעשרים וארבע שעות מלאות שבהם

אנחנו עוסקים במשפחתולוגיה ותו לא.

ואני לא אומרת את זה מתוך צער כי ברור לי לגמרי שהדברים הולכים לכיוון יציאת הילדים מהבית

ולא להפך.

(וטוב שכך, אני בהחלט אומרת).

כך הוא טבעו של עולם, כך טבעם של הדברים להיות.

ולכן, כשיוצא וקורה ואנחנו מוצאים את עצמנו ביחד כל כך ישנה הרגשה קצת משונה, כאילו אנחנו צריכים

לגלות אחד את השני מחדש.

וישנה קצת מבוכה קלה אפילו  שהולכת ונעלמת ככל שעובר הזמן ועולים וצפים הדברים שידענו עליהם

ודברים שלומדים

מחדש.

הפעם זאת נסיעה לצפון לבר המצווה של הבן הסנדוויץ' של אחותי והפעם זה לא רק אנחנו אלא , בפעם הראשונה בארוע משפחתי,

מצטרפת ג. החברה של ג. הבכור (מה יש למשפחה שלנו עם האות ג', אני תוהה...) וזה נותן לכל העניין מימד נוסף ומיוחד.

שבת שלום חברים יקרים, מהצפון שהוא כל כולו ירוק בסופו של חורף...