|
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 7/2003
פוףףףף...
אני חושבת שאת שריקת האוויר היוצא מהבלון ששמו פמה שמעו ברדיוס של עשרות קילומטרים מסביבי... לאחר מספר שבועות בהם ריחפתי בנחת בגובה של 10 ס"מ מעל הקרקע, עם אנרגיות מטורפות שזורמות בתוכי, לאחר רצון ללכת עוד ועוד קדימה בוחנת לראות עד לאיזה גבול , לאיזה קצה אני יכולה להגיע, פתאום מרגישה שאין לי כוח ... שיצא האוויר מתוכי... האנרגיות נעלמו...הכוחות אזלו... אין סיבה מסויימת, ואפילו לא יכולה להגיד שאין לי מצב רוח... אין לי כוח... אין לי מצב רוח... אין לזה סיבה... סתם... לא , אין סתם...בטח יש משהו... כתבתי אתמול שאני מרגישה שהפוסטים שלי משתנים...ששוב משהו משתנה...לא שוב, הרי לא הפסיק לרגע, אז מה זה? תופס כיוון אחר? יכול להיות...וכתבתי שאני מפחדת... אני לא ישנה... אני לא עוצרת... אני רצה כאחוזת תזזית למקום שלא ברור לי מהו, למשהו שאני לא יודעת מה אני רוצה איתו... אני כל כך מפחדת לעצור שמא אפסיד משהו, אפספס עוד חוויה , עוד התנסות...עוד משהו... מה? למה? לא יודעת... חייבת קצת הפסקה...מעצמי... אולי הגיע הזמן לדבר שוב עם נועה...
| |
| כינוי:
בת: 64
|