האם אי אפשר להינות מחוויה מסויימת לכשעצמה?

האם ככל שאנחנו נחשפים לדברים, לחוויות , לתחושות שונות אנחנו מאבדים את היכולת להינות בלי להשוות ?

האם השאיפה לשלמות, שהיא דבר חיובי וסובייקטיבי בעיקרו, מונעת את האפשרות להינות מהדברים "כאן ועכשיו"?

את "שיקאגו" ראיתי ארבע פעמים.

פעמיים  בלונדון, על הבמה.

פעם בקולנוע.

ופעם נוספת אתמול, שוב על הבמה, בארץ.

הנאתי היתה צרופה ומלאה בכל פעם במיוחד מהופעות הבימתיות (ודווקאאהבתי  פחות את העיבוד מהתאטרון לקולנוע כפי שבא לידי ביטוי בסרט , אבל זה לא הפריע לי להינות ממנו).

וכך גם אתמול.

הסיפור מוכר , השירים מוכרים, הריקודים חוזרים על עצמם, ובכל זאת...

כאילו ראיתי בפעם הראשונה...

בלי להשוות את הגירסאות בחו"ל, בלי להשוות לגירסה הקולנועית.

התמקדות בכאן ועכשיו.

כמעט שלוש שעות ישבתי , חיוך על שפתי, מתנועעת/רוקדת במקומי לצלילי השירים שאני מכירה כבר כמעט בעל פה, לאחר ששמעתי את הדיסק של המחזמר כמעט בלי הפסקה, בחורף הקשה שלפני שנתיים, נהנית מהטקסטים, מההעמדה, הריקודים, השירה, ההפעות , השחקנים...

זוג החברים שהיה איתנו, ובמיוחד האישה, לא יכלה שלא להשוות  כמעט כל מה שזז או עמד על הבמה מול הגירסאות בחו"ל וכמובן שבסוף הגיע המשפט: היה נחמד מאוד, אבל...

וה"אבל" הזה צרם לי במידה מסויימת והוא זה שהביא אותי למחשבה האם ככל שאנחנו נחשפים לדברים רבים , מגוונים, ברמות טיב זה או אחר, זה מונע מאיתנו לחוות ולהינות מעצם החוויה הבסיסית בכל פעם מחדש...

ולאחר מחיאות הכפיים הסוערות בסוף ההצגה, שמעתי אותו לוחש לה: אל תדאגי, את עוד תראי את "שיקאגו" השנה, פעם נוספת, בלונדון או בניו יורק...

ועוד משהו.

והפעם בעניין התחברות.

ארבעה היינו בסרט "להיות ג'וליה".

10 דקות מתחילת הסרט נצפו פיהוקים ותנועות שיעמום מ 3 אנשים.

ורק אחת ישבה לאורך כל הסרט, גומעת בשקיקה כל מילה, משפט וסצינה של אנט בנינג המצויינת שמחליטה ללכת עם תחושותיה, ריגשותיה ולחיות את החיים במלואם...

התדעו קוראים יקרים, מי זאת ועל מה ולמה...?

יום ראשון עם שאלות שאינן מחייבות תשובות...