| 7/2003
 ים
אני לא אדם של ים.
זה אף פעם לא היה מחוז כיסופי, המקום שאותו אני מדמיינת כשקשה לי, המקום אליו אני חולמת לברוח...
להפך...
לא אוהבת את החול הנדבק לכל מקום בגוף, את הזפת, את המים המלוחים והצורבים...
אני לא אדם של ים...
אבל יחד עם זאת, היום בבוקר, כשהרגשתי איך האוויר יוצא מתוכי, איך אני מסתגרת כשבלול בתוך הקונכיה שלו, פתאום חלפה בראשי ידיעה ברורה וחדה: היום אני הולכת לים... נקודה.
איכשהו עברתי את היום.
במצב שבו הרגשתי שלגוף שלי אין כוחות להזיז את עצמו, כמו ביום שישי בערב אבל בלי הבחילה והסחרחורת...לעשות תנועות קטנות ולא חזקות מדי, שלא יקחו ממני יותר מדי כוחות...
אולי היה לי יותר מדי...
מנת יתר...
אולי ניסיתי לחוות כל כך הרבה, שלא לפספס אפילו דקה אחת מהשבועיים האלה, וגם לפני כן...
מהתקופה הזו שאני מרגישה בה כל כך טוב, כל כך חזקה, כל כך מרוממת...אולי מרוב שלא רציתי לפספס אפילו שניה, אכלתי מזה יותר מדי...ומשהו בתוכי אמר: מספיק...
רציתי להתכנס בתוך עצמי...לא לדבר עם אף אחד, לא לקרוא אף אחד, להיות לבד...שגם זה דבר מעניין כי לרוב כשאני מרגישה חלשה וללא אנרגיות אני רוצה בחברת אנשים, אפילו הם ווירטואליים...רוצה בחיבוקים, בעידוד, באופטימיות שלהם...
הפעם לא.
הפעם רציתי רק להתכנס לתוך הקונכיה שלי ולא לצאת משם...ולישון...
נוסעת הביתה לאחר העבודה, מחליפה בגדים, מחכה עוד קצת שהשמש תרד, נוסעת. לים. כמו שהתחושת הבטן אמרה את זה בצורה כל כך חדה...
מעדיפה לנסוע בכביש הצדדי, בין הדיונות והאגם המלאכותי שנמלא במים בחורף הגשום האחרון...עוברת את הצומת האחרונה ורואה אותו, את פס הכסף הזוהר בשמש של סוף היום...
חונה.
מגיעה לחוף, יורדת לחול, לטיילת, מתכוננת לפנות ורואה לפני את אירית ומימי...למרות שאני אוהבת ללכת לבד והיום על כמה וכמה , לא יכולתי להתאפק רצתי אליהן וחיבקתי אותן בהפתעה מאחור...נו, במזל אני עדיין כאן... ...
התחלנו ללכת על החוף, מבוססות בחול העמוק, נזהרות מהמדוזות ששוכבות בכבדות על החוף, לכיוון צפון, לחופי ילדותנו, המקום בו כל אחת רואה את החוף בהשתקפותו בזיכרון שלה...
ההליכה אינה מהירה כפי שרציתי אבל מאוד נעימה, מדברות ,צוחקות, מעלות זיכרונות...
הרבה אנשים נמצאים אבל פתאום מוצאים פיסת חוף מבודדת ובתולית לגמרי...
משפחות שלמות שמסיימות את היום ליד המים, דייגים שמעמידים חכות, שחקני המטקות, זוגות צעירים שמתבודדים מול הגלים ...
רוח קלילה ושמש שהופכת לכתומת אש ונכנסת לתוך המים בתמונה הכי קטשית שיכולה להיות והכי אמיתית...
לאחר שחזרנו לתחילת הדרך , נפרדנו, ואני נשארתי לשתות בירה קרה ולאכול משהו...
יושבת מול המים, מסתכלת כיצד השמים מאבדים את הצבע הכתום, סגול , כחול , חושבת , כמו מיקה, לאן הולכת השמש כשהיא נכנסת למים...
מרגישה כיצד כל הקליפות שעטפו אותי היום מתחילות לנשור ממני , נותנות אפשרות לאנרגיות להתחדש בתוכי, להרגיש רגועה, עייפה אבל לא סחוטה, לא מותשת...
תחושת הבטן הכי בסיסית קבעה לי היום היכן ללכת כדי למצוא את הדברים שיעזרו לי לחזור...הלכתי, מצאתי מקום מופלא, מצאתי את עצמי בחזרה...
והנה אני כאן....
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
