היתה תקופה מסויימת, עד לפני קצת יותר משנתיים, שכל מה שרציתי להיות זה עקרת בית.

להתעסק בבישול, עבודה בגינה, בסידורים הקטנים של הבית ואפילו בנקיון.

במהות הפשוטה של היום יום.

ידעתי אז (כפי שאני יודעת היום) שזאת היתה בריחה.

בריחה מהדיכאון, בריחה מחוסר האונים.

ובכל זאת.

מבחינה מסויימת, עבורי זה היה ללכת הכי רחוק והכי הפוך שאפשר, מכל מה שראיתי ולמדתי בימי חיי עד כה...

גדלתי בבית שבו אמא שלי עבדה כל חייה מחוץ לבית.

כך אני זוכרת אותה. כמעט ללא חופשים וימי מחלה.

גם את חופשת הלידה שלה לאחר לידת אחותי היא קיצרה להרבה פחות משלושת החודשים שהגיעו לה.

בהיותה אשת מקצוע מעולה ונחשבת , התקדמה עד למשרה ניהולית שנתנה לה סיפוק גדול מאוד מבחינה מקצועית ואישית.

ןיחד עם זאת, למרות שמהצד ובמבט של ילדה ונערה נראתה החלוקה בין הורי שיוויונית לגמרי, הרי שבבית היה ברור לגמרי שהיא אחראית לכל נושא תחזוק הבית.

נקיון, קניות, בישול.

היום אני יודעת, שזה לא שאבא שלי לא רצה לעזור, היא פשוט , בגלל חינוך וראיית עולם שבה חיה, לא חשבה שאפשר להתחלק מעבר לחלוקה הבסיסית שהיתה בינהם, היא על הבית והוא על ה"חוץ".

ועם ראיית העולם הלכאורה שוויונית ופמיניסטית זאת, יצאתי אני לעולם ובאתי לחיי הנישואים שלי, ושם, שם עשיתי בדיוק את אותו הדבר...

בעצם, לא מדוייק.

כי שם , מסיבות אובייקטיביות לחלוטין, אפילו לא היתה חלוקה בין האחריות ל"פנים" ו"החוץ".

מתוך הידיעה שאין אפשרות אחרת ובאופן הכי טבעי , לקחתי את הכל עלי, כשאני נעה בתוך הימים בכוח האינרציה של הצורך לשרוד אותם.

וזה היה בסדר. באמת.

ואם הייתם שואלים אותי, אז, איך אני רואה את חיי, הייתי אומרת שהם חיים של אשה מודרנית, בת זמנה, המחלקת את חייה בשיתוף עם בעלה, בין העבודה בחוץ וניהול הבית והילדים מבפנים.

אז מה השתבש?

איך הפכתי פתאום להיות אדם שכל רצונו הוא להתכנס לתוך עצמו, לתוך הבית בלי להסתכל ולחשוב מעבר לכך, ולהרגיש טוב עם זה?

באופן טבעי כנראה, כשרע במקום מסויים, עושים  או פונים, למקום שהוא הפוך לגמרי.

אני נשאתי כל חיי הבוגרים את תפקיד האחראית, המארגנת, המנהלת.

זאת שמחזיקה את הדברים על כתפיה. שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות.

ופתאום לא רציתי , לא יכולתי יותר.

רציתי להיות קטנה.

רציתי להיות מתוחמת בתחומים ברורים ופשוטים מאוד.

ארציים.

הכי בסיסיים שאפשר.

ומה יותר בסיסי מהבית ?

סוג של מרד (מאוחר) כנראה...

וכך זה הפך להיות החלום שלי והייתי כבר קרובה מאוד (לאחר מאבקים לא פשוטים עם ג.) להגשים אותו.

ואז הכל השתנה...

אבל זה כבר סיפור אחר, שסופר, מסופר ויסופר לאורך כל הבלוג הזה שוב ושוב...

וכל זה כדי לומר שאני יכולה להבין אותה.

את עקרת הבית ההיא. מאז.

וגם את זאת שבוחרת להיות כך היום, בתחילת המאה ה21.

כי עבורי פמיניזם הוא לעשות את מה שאת בוחרת, באמת בוחרת, מתוך הרצון והצורך העמוק ביותר שבך, ולא כי כך צריך או מקובל...

 ואם אותו הרצון הוא לנקות פאנלים באופן קבוע (וזאת כמובן רק הדוגמא שאיתה אנחנו מגחיכים את מקצוע עקרת הבית),  so be it...

(ואלו מחשבות שעברו בי בימים האחרונים, בהם נהניתי מאוד לענות על השאלון הזה)