מגיע יום שבו אני מאבדת את הרוח הרגועה ואת שלוות הנפש שלי

ובלי סיבה הגיונית ונראית לעין אני נכנסת למין מצב רוח של חוסר שקט פנימי שבו שום דבר שאני חושבת עליו

לא מוצא חן בעיני.

וכבר ראיתי את פוסט השבת הופך מלנכולי משהו ואז ראיתי את הנושא החם וידעתי שעדיף להזכר באז,

כשהייתי חצי.

בת 24.5.

ילדה טובה ירושלים.

הר גילה, אם נדייק.

סיימה תואר ראשון בהסטוריה (למעט עבודה אחת קטנה שאותה תדחה ואחר כך תלך לפרופסור הנכבד ותתחנן (בדמעות) לעוד מועד (נתן, בטח נתן ) ותעודת הוראה.

הריון ראשון שממנו אוטוטו יוולד ג. הבכור בחדר למול הרי יהודה.

רוב הזמן לבד בעוד ג. הבןזוג מתזז לו בין הגבעות והעמקים אבל לא מרגישה כך.

עובדת בגן שבישוב, אוכלת אבטיחים כאילו אין מחר,

ומחכה לשינוי המשמעותי שיבוא על חייה עם הלידה.

יודעת שהחיים מסתדרים בדיוק, אבל בדיוק מוחלט כפי שתכננה שיהיו.

כפי שאמורה לתכנן.

כפי שילדה טובה רומניה/בת - ים אמורה להיות.

ואפילו מאוד מרוצה.

רק שנים רבות אחר כך, תבוא ההתפכחות.

אבל בנתיים,

כשהייתי חצי, הכל היה ממש

מושלם...

שבת שלום חברים יקרים, היינו פעם וזה היה מזמן אבל עכשיו אנחנו כאן וזה העיקר...

(והמלנכוליה/חוסר השקט הפנימי יעברו, כי זה חלק מהעניין וטוב שהם כאן לפעמים).