שלי הם מופשטים.

שניים מהם מקומות

ואחד

הוא ,

אני.

סוף נובמבר 94.

במטוס ללונדון.

נסיעה ראשונה כאדם בוגר. נסיעה ראשונה לאחר הרבה מאוד שנים.

המטוס חוצה את אירופה, צרפת, תעלת למאנש ומנמיך טוס.

מבעד לקרעי העננים אני מתחילה לראות אדמה, ירוק, מים.

אנגליה.

ובבת אחת אני מבינה שכל מה שחלמתי ופינטזתי מתוך קריאה וסרטים

הוא בדיוק כך.

בדיוק בדיוק.

הגעתי למחוז הכיסופים שלי.

אוגוסט שנה שעברה, 2008.

נורמנדי.

חוף יוטה, הצד הצרפתי של התעלה, נגיעה באוקיינוס האטלנטי.

בחוץ אפור וקרירות של סוף אוגוסט בצד הזה של היבשת.

ואני, אני רק רוצה להשאר שם, בין הצדפות שפזורות על החוף ובין השיחים הנעים ברכות ברוח.

רוצה ללכת עם השפל עד לסופו, עד להיכן שיקח אותי.

מחוז כיסופים חדש.

והרגע הכי קסום

הוא הרגע ההוא, בבוקרו של יום בשיאו של קיץ לפני כמעט 7 שנים

שבו הכל השתנה ולאחריו שום דבר לא היה  כשהיה...

שבת שלום חברים יקרים, עם רגעים שלכאורה הם רגילים ורק בדעבד נדע ונבין שהיו קסומים...