הייתי רוצה את זה כך:

שיבוא אלי מחיים נורמליים.

שגרה.

לא מחיים של התנהלות כאוטית אחת אחר השניה, בבית ובעבודה...

שיבוא אלי מזוגיות לא רעה. טובה אפילו...

ממקום בו הוא מוערך ומאמין בהערכה שניתנת לו על ידי הסביבה.

שיבוא אלי כשהוא מאמין באהבה שמקבל ומאותו המקום , יכול לתת אותה...

שיבוא אלי עם חיים מלאים ומספקים ועם זאת פניוּת נפשית לאותה הפינה בה שנינו צריכים אחד את השני.

שיבוא אלי יכול לקבל.

שיבוא אלי יכול לתת...

עברתי שלב.

אני לא זקוקה יותר לפן הטיפולי שבקשר.

אני לא זקוקה יותר שיזדקקו לי עד כלות.

אני יכולה להיות שם לגמרי ויחד עם זאת לחיות את חיי.

אבל כשאני שם, במסגרת הזמן שאנחנו בוחרים ויכולים להיות יחד, אני כל כולי.

וכך אני רוצה גם אותו...

וכשאני קוראת את מה שכתבתי למעלה, אני יודעת, בברור מוחלט, שיש לי את כל זה, ובמקום שבו היה לי תמיד.

בבית.

רק ששם חסר לי, מתוכי ובתוכי, הדבר החשוב לי ביותר...

וכמו שאמרתי לקוקסטה אתמול בערב, אני לא מאמינה ובוטחת בעצמי שאוכל להרגיש ולהחזיק ברגש הזה, בתוכי, לתמיד...