רציתי את השיער שלה.

ארוך,

גלי,

מתנפנף לכל עבר

עוטר את ראשה באופן הכי מושלם שיכול להיות, כמו בשירים.

עטור מצחך זהב שחור, ואצלה הזהב היה זהוב לגמרי.

לא היה כמעט עיתון שלא הופיע באחד מדפיו או בשעריו

מניפה את השיער ומחייכת חיוך גדול בשיניים צחורות.

פארה פואסט (היתה תקופה, בהתחלה שקראו לה בארץ בטעות, פאוקט) - מייג'ורס, אישתו אז של

"האיש השווה מליונים" (שהרי לא יכלו לקרוא לו "איש ששת המליונים" כמו במקור) ויחד הם היו הזוג המושלם של

הוליווד.

והיא היתה הפנטזיה שלנו, היא היה הפנטזיה שלי.

השיער שלה, לפחות.

עברו שנים.

הזהוב התעמעם , הרעמה כבר לא תמיד היתה כמו בעבר, וגם אני עברתי דבר או שניים,

ואתמול בלילה, משהו של תקופתי, של שנות הנעורים שלי התפוגג ונמוג לתוך האין סוף.

וכן, אני יודעת גם מייקל ג'קסון אבל הוא אף פעם לא היה

שום פנטזיה שלי...

שבת שלום חברים יקרים, עם זכרונות של ימים עברו וימים נוכחים...