| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 7/2003
 רק בכוח אני מבינה...
בסוף הצלחתי להזיז את עצמי, לסגור את האתר, לסגור את האינטרנט לגמרי (!!) ולהתחיל לעבוד, לשם שינוי...
הספקתי לתייק לא מעט חומר, לצלם, לשלוח פקסים, לחפש משהו לבוס באינטרנט (נפתח רק האתר המבוקש והוא לא נקרא "ישראבלוג"... ), לעשות מספר טלפונים, לשלוח דואר ו...זהו, אפשר לומר שדי ניקיתי את השולחן, וגם הלך מהר...ואחר כך גם שלחתי מייל למי שאני אעשה עבורו את פרוייקט הגמר של הקורס...עשיתי בהחלט את היומית שלי...
לפחות התחלתי להרגיש מועילה ולא יצור חסר חוט שידרה וחסר פרודוקטיביות לחלוטין...
כשאני טובה, אני טובה מאוד, כשאני רעה, אני עוד יותר טובה...
ואחרי שסיימתי להלקות את עצמי בכיכר העיר, השתפר להפליא מצב רוחי (לא S\Mזה לא הקיק שלי) ראיתי את זה והבנתי שסאת אושרי כמעט מלאה...עכשיו אני רק מחכה שהם גם יגהצו ויקפלו כביסה ואוכל לשדרג סוף סוף את הנייד שלי....
נוסעת לתל אביב לפגישה עם ע. היועץ שלנו לאחר הפסקה של שלושה שבועות. לאחר הפסקה כזאת לוקח זמן מה להכנס מחדש לתהליך אבל אני מאמינה שיהיה בסדר, יש לנו כבר את הוותק שלנו...
ואחר כך הולכת לריקודי עם כדי לרקוד ולא רק לצפות כמו שעשיתי עד עכשיו. הולכת לבד, ללא שום ידע בריקודים ועם זוג רגליים חסרות קואורדינציה לחלוטין, למקום שיש כבר קשרים בין האנשים שרוקדים שם , קצת מפחיד אבל הרבה פחות מאשר פעם, ולפחות זה לא עוצר בעדי מלנסות.
ואני מקווה שההצלחה שלי שם תהייה גדולה יותר מאשר בחוג הסלסה...
מסתובבת סביב הזנב של עצמי כל היום.
לשלוח, לא לשלוח, לשלוח, לא לשלוח...כל פעם מוצאת משהו חשוב לעשותו וכך הזמן עובר ועדיין לא שלחתי לאחותי את הלינק לישרא (הכללי)...
די. מספיק. הרי החלטתי...אז למה הידיים רועדות קצת?
הולכת לשלוח ...
זהו. שלחתי...there is no way back...
מחר יהיה יום חדש אמרה סקרלט א'והרה באופטימיות מדבקת...בואו נקווה...
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
