| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 7/2003
 נעולים...
השעה אחרי 20.00 לאחר פגישה לא קלה, מסעירה ומרתקת אצל ע. היועץ, מסיימים.
ג. צריך לנסוע לפגישה חשובה בקשר ליום עיון, אני רוצה לחזור מהר הביתה וללכת סוף סוף לריקודי עם, וע. רוצה ללכת הביתה לאחר יום ארוך ובסופו סשן לא פחות ארוך איתנו...
יורדים למטה, לוחצים על ידית דלת הכניסה של הבנין.
סגורה.
ג. עולה וקורא לע. שיפתח לנו (היתה שם פעם פריצה ולכן בערב נועלים את הדלת). ע. מעלה חשש מסויים עקב החלפת הדלת...החשש מתגלה כנכון: אין לו מפתח. אנחנו תקועים בתוך הבניין.
אנחנו והפסיכולוג...
חוץ מאיתנו, אין אף אחד אחר בכל הבניין. כל המשרדים סגורים...
טוב.
חוזרים למשרד.
ע. מתחיל להתקשר לכל העולם ואשתו כדי למצוא מישהו קרוב שיש לו מפתח כדי להוציא אותנו מההסגר, ג. פותח את הלפטופ שלו ומתחיל לעבוד, ואני, אני מוצאת במחשב של המזכירה משחק ממכר , מתמכרת לו ולא מפסיקה לצחוק מכל הסיטואציה...
כמעט שעה אחרי, ולאחר המון טלפונים , נמצא בסופו של דבר, מפתח באחת המגרות ואנחנו משוחררים מההסגר...
ג. נסע לפגישה, ע. נסע הביתה, ואני ידעתי שהיום כבר לא יהיו לי ריקודי עם...לא נורא, תמיד יש עוד יום שני...
ולפני שיצאנו אמרתי, איזה סרט דרמה/אימה יכול היה לצאת מכאן אם היינו נאלצים להשאר סגורים שם כל הלילה...
ודרך אגב, זה היה בהחלט PMS ואיזו הקלה ורגיעה זו היתה כשהדברים התבררו ... וכמה כוח יש להורמונים על גופנו...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
