אני כלל לא מודעת למה קורה מתחת לאף שלי.

אפילו כשרומזים לי או אומרים בפה מלא,

אני חושבת על דברים אחרים.

אולי זה טוב, כי זה מראה שאני באמת מצליחה לא לחשוב שאני מרכז העולם (אני כן, אבל...)

ואולי אז מגיע השלב בו אני מקבלת את הנבוט בראש,

או במקרה הזה, זעזוע מסויים.

השבוע הודיע לנו מנהלת החנות שהיא עוברת לחנות אחרת.

סוג של רי שאפל (ערבוב מחדש) של כל מנהלי החנויות באיזור מתוך כוונה לא ברורה לי לחלוטין

(מי אני, רק מוכרת ספרים קטנה, מרכז העולם, נו...) ומתוך תחושה אישית, שההנהלה למעלה כבר לא יודעת מה לעשות

עם עצמה ועם המאבק עם רשת הספרים השניה.

אבל בעולם הקטן של חנות הספרים שלנו, שאליה אני מתייחסת כשאני כועסת או אוהבת

זה זעזוע לא קטן , מעצם השינוי עצמו ומעצם העובדה שאין לנו ידיעה ברורה מי יבוא במקוה ומה הוא/היא

מביאים איתם.

אז אחרי התגובה הראשונית, שאצלי היא מאוד גופנית וריגשית ויחד עם זאת אני יכולה להביט בי מהצד ולראות את התהליך

כמו עכבר מעבדה ממש, אחרי התגובה הזאת אני יודעת שבסופו של דבר,

מבחינתי,

כל שינוי, הוא

הזדמנות למשהו טוב (כן, כן מיכל שלו כתבה את זה קודם )

ופרופורציות טוב שיהיו כחלק בלתי נפרד מהשקפת החיים .

שלי.

ובעניין אחר, בימים שבהם כמות הכניסות היומיות לבלוג שלי היא חד סיפרתית, גיליתי לפליאתי שביום מסויים השבוע עוררתי עניין

בפורום נשואים טריים בתפוז וממנו נכנסו אלי מעל 20 איש,

 אבל כשניכנסתי לראות על מה ולמה ראיתי שיחות על:

מטבח ,

חתולים,

פסיכולוגים,

וגם שרשור שנמחק ועורר התרגשות גדולה אבל באף מקום לא ראיתי משהו שקשור אלי ספציפית.

ואני סקרנית, אין ספק שאני סקרנית.

כמו חתולה ממש...

שבת שלום חברים יקרים, עם כל הדברים שמביאים אלינו, החיים...