| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 7/2003
"...אני מרגישה שקופה, כמו עשויה מזכוכית..."
ג. הביא לי מתנה קטנה מחו"ל.
סיכת פרפר עשויה מענבר. אמר לי שחשב עלי ודימה אותי לפרפר שיצא לחופשי...
סיכה יפה.
רק שאני כבר שנה לא הולכת עם סיכות . גם לא עם שרשראות. רק עם צמידים...
אמרתי יפה תודה, ושמתי בקופסא...
אתמול זה עלה בפגישה אצל ע. ויחד עם זה עלו עוד הרבה דברים...ומתוך הדברים הלא קלים שנאמרו, הכעס, הבכי, עלה גם דו שיח ביננו, כמעט ללא התערבותו של ע...
ג. סיפר על הנסיעה , על כמה שהיתה קשה לו הפעם (במיוחד החלק השני) בגלל שהוא שונה מהפעמים הקודמות. ואז ציין שכנראה שמאז החזרה לא חזר אל עצמו, כמו במין ג'ט לג אבל לא גופני אלא נפשי יותר, מין סוג של דיכאון...
ואז עלה עניין הפרפר.
ואמרתי שזו לא הפעם הראשונה שהוא מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותי, לא רואה אצלי דברים.
זה קורה עם בגדים חדשים, זה קורה כשאני חוזרת מהמספרה...אם אני לא אומרת לו , הוא לא ישים לב...
ומה את מרגישה כשזה קורה, שואל אותי ע.
"...אני מרגישה שקופה...כאילו עשויה מזכוכית..." 
וכך עלתה הבדידות שאני מרגישה לעיתים, בתוך הזוגיות...
ולפתע מתרחשים בזוגיות חילופי תפקידים שיכולים לעזור לנו לפתור את שני המצבים הלא קלים הללו: הדיכאון היה תמיד שלי והבדידות של ג. ומתוך כך, כל צד יכול להבין ולעזור לצד השני להכיל את המצב שלו ולעזור לו לצאת ממנו...
תוך כדי שנאמרו דברים לא קלים, מתחיל דו שיח ביני לבין ג. כשלמעשה ע. יושב בצד, בשקט ורואה את האינטראקציה והדינמיקה בין שנינו...ובסוף הפגישה, לוקח כמו תמיד את החוטים שטווינו ביחד ואורג אותם לתוך המסכת שאיתה אנחנו ממשיכים הלאה, לבדוק, להתלבט, לדבר, לעבוד על עצמנו...
והסיום האולטימטיב של הפגישה הזאת היה כשנתקענו שלושתנו במשרד ללא מפתח...
*******************************
עוד כמה דברים:
ירדתי היום לסיבוב בשוק הנודד ליד העבודה.
עדיין מכריזים בקולי קולות שהמחירים זולים בגלל שהסחורה גנובה, והמחירים באמת על הריצפה...מוכרים שם חולצות ב 10 ש"ח שאפילו אם הן מחזיקות מעמד כביסה אחת או שתיים זה גם שווה...
ראיתי שם אנשים שנראו כאילו הם שם בפעם הראשונה, מה שהביא אותי למחשבה שלא מעט אנשים שקנו בחנויות בקניונים, כמוני, עוברים לקנות בשווקים ולא מתביישים בזה (קניתי לפני שבועיים חולצה טרנדית ב 20 ש"ח ) , להיפך, יש להם תחושה שהם "דפקו" את השיטה...
ולא, אין בזה שום דבר רע, סתם מחשבה שעלתה בראשי...
כן, ועוד משהו, אני למדתי בכיתה טיפולית...לפחות לפי דבריו של המוכר שסרבתי לקנות את "מכנסי-קו-הערווה" שמכר ב 30 ש"ח... .
יוצאת היום מוקדם, אבל מבריזה מהלימודים (פוי, פמה, גם בשבוע הבא את לא הולכת ללימודים, ככה עושים? תתביישי לך...), במקום זה נוסעת עם אירית למוזאון ישראל בירושלים למופע של תזמורת סינפונט רעננה בליווי אור, אש ואקרובטיקה...נשמע מלהיב, ובכל קנה מידה עדיף על ישיבה בכיתה....
וגם עבדתי היום די במרץ. חזרתי לעצמי...
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
