| 7/2003
 מוסיקה, אש, תמרות עשן...וזכרונות...
מוזיאון ישראל בירושלים...
משום מה חרוט בראשי כמשהו ששיך לילדות שלי, לנעורים. ולא שביליתי שם הרבה, אבל כשהייתי בת מצווה קיבלתי כמתנה טיולים בארץ (כן, כך זה היה פעם...בפרהיסטוריה... ) ואחד היה יום בירושלים.
אני זוכרת שעלינו לירושלים בתקופת הפסח, העיר היתה מלאה באנשים. הגענו למוזאון, נכנסנו לתערוכות, היכל הספר, המגילות הגנוזות, גן הפסלים, ההליכה בשביל המרכזי כשהכנסת והעיר נפרסות מול העיניים, ו...ריב מאוד קשה עם אמא שלי... (טוב, זה לא חדש...).
וכך נצרבה במוחי תמונת המוזיאון עד היום ולא משנה שמאז ביקרתי בו מספר פעמים (מועט מדי ולעיתים רחוקות מדי...).
הגענו מוקדם יחסית, קנינו כרטיסים ונשארה השאלה מה עושים עכשיו לפני שנכנסים פנימה.
הצעתי לבקר בכנסת. שיעור באזרחות לבן של אירית שבא איתנו. וגם לי פתאום בה להציץ ולהזכר בפעם ההיא, כשגולדה מאיר נפטרה והיינו משמר כבוד של הארון שלה... (חוויה שמגיעה לה פוסט נוסטלגי מיוחד... ).
אלא שדווקא אתמול הכנסת היתה סגורה למבקרים...
המשכנו לגן הוורדים.
זיכרון נוסף.
לאחר הלידה של ג. הבן הבכור ההורים שלי באים לשהות איתי בשבת בה אני לבד, נוסעים לגן הוורדים, מטיילים בין הפרחים, כרי הדשא...נשארו רק התמונות...
האיזור הפך למקום הפגנות לכל מי שיש לו משהו להפגין .
אוהל של ראשי רשויות דרוזים וצ'רקסים.
שאריות שלטים של הועד למען נפגעי הטרור.
ומאהל האימהות.
אוהל גדול ושורה ארוכה של אוהלים קטנים שקיבלו מתומכים.
לו"ז פעילות יומי מודבק על תמרור באמצע הכביש.
שלטי מחאה מונפים בכל מקום, חלקם מתחילים להקרע...
כמה נשים עומדות וצועקות מול משרד האוצר "ביבי תתפטר", אחרות מתארגנות ומסדרות את האוהל שלהן וסביבתן, מעט מבקרים ותומכים, צלם עיתונות אחד...
וזהו.
תחושה שהכל עומד במקום, שאין התקדמות במאבק, שאולי הוא מתמסמס...
אנו עוברים למדרכה ממול, לא רוצים להרגיש כמו מציצנים. תחושה מעורבת של אי נעימות ורחמים יחד עם הרגשה שהעניין הרבה יותר מסובך ולא פשוט מהפתרונות שרוצים לתת להן...
אירית מתחום עבודתה נפגשת ומכירה את האנשים האלה יותר ממני. ישנן אלה שלא יכולות, אלה שעושות ויעשו הכל כדי לשרוד ואלה שחיים על חשבוננו...
חוזרים למוזיאון.
המקום מתמלא באנשים, הרבה ילדים וילדים קטנים בעגלות.
נכנסים לתערוכת "אוכל באמנות" באגף הנוער.
תערוכה מקסימה. רעיונות מקוריים...
בד שארוג בדוגמאות ע"י מסמרי ציפורן, גם יפה וגם מריח , נעליים, תיק, וכובע שמודבקים עליהם פלפלים ועגבניות מיובשים, פסל סביבתי עשוי מסוכריות גומי של ילדים, מייצג ווידאו המראה טיגון ביצת עין מתחילתה ועד שריפתה המפוחמת... פיסול חיילים הרוגים ופצועים, קטועי רגליים וידיים מגושי שוקולד (שלא נהייה חיילים משוקולד), תמונות בהשראה של תמונות מפוסמות עם נגיעה אישית של האומן, קטעי סרטים העוסקים באוכל ועוד ועוד...
בשום פנים ואופן אסור להכנס לתערוכה הזאת רעבים...לא פלא שבמזנון לא נשאר כמעט דבר לאכול מלבד מעט סנדביצ'ים....
הלכנו לכיוון מקום הקונצרט.
המוני אנשים, מלא מפה לפה, אירגון למופת.
גן הפסלים. ריח של אורנים באוויר, רוח קרירה מנשבת, ירושלים נפרסת מול העיניים.
הלילה יורד, הקונצרט מתחיל.
קטעי מוסיקה קלאסית קלה מוכרת ונעימה, בשילוב להטוטי אש ואקרובטיקה של להטוטני קבוצת "תאטרון חוצות" הופכים את הקונצרט ואת הערב עצמו למהנה מאוד והוא מסתיים לאחר סיור בגן הפסלים המואר , "מפוסל באור" .
ירדנו בחזרה לשפלה החמה, הלחה ומיוזעת ולפני שנרדמתי במכונית חשבתי איך לפעמים הזיכרונות עולים ומעצימים את חווית ההווה...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
