אמר את הדברים בצורה הברורה ביותר.

על ידי כאב, עייפות וחוסר אנרגיות.

וזה השלב שבו יכולתי לומר לעצמי את הדברים בלי כחל ושרק , להבין ולהפנים שכך הוא המצב

ולראות איך אני מארגנת לי את הדברים בצורה שתהייה נכונה וטובה,

לי.

במקום העבודה.

הכל עדיין מאוד חדש.

מנהלת חדשה.

עובדת חדשה (אחת הוותיקות פוטרה).

גישות חדשות.

אנרגיות חדשות.

ואני לומדת.

לומדת את המנהלת, לומדת את החברה החדשה לעבודה .

לומדת את התחושות.

לומדת את האנרגיות.

ומקשיבה לבטן.

לאינטואיציות.

ושם הדברים עדיין לא ברורים כמובן , וגם לא הייתי מצפה שיהיו אבל מין רחש פנימי עולה לאט לאט

של דברים שלא זורמים כמו שהיו אמורים לזרום, כמו שחשבתי שיזרמו מהסיפורים ששמעתי עליה, על המנהלת החדשה.

וזה בסדר.

זה בסדר גמור.

כי זה טבעם של הדברים כשהם קשורים קשורים לאנשים ולא רק.

הצפוי ביותר הוא הבלתי צפוי.

ואת כל זאת אני יודעת ויודעת שעוד יש דרך לעבור ובכל זאת, כנראה משהו בתוכי היה מעורבל וסוער

והבוקר קמתי עם כאב חזק בצד ימין בגב ותחושה של עייפות וחוסר אנרגיות

וידעתי, ידעתי שהגוף שלי אומר לי: הרפי.

תני לדברים להיות את הרי יודעת איך לשלב אותם ולהתאים אותם,

לך.

ולקחתי שני אדוויל , הכאב עבר האנרגיות חזרו ויכולתי להניח, בראשי, למנהלת החדשה להמשיך ולמצוא את דרכה

אצלנו...

שבת שלום חברים יקרים, אפשר כבר להריח את הסתיו באוויר...