אני מודה.

היה משהו פתאטי בעמידה שלי , לבושה בבגדי ספורט, כוס קפה ביד האחת, שקית וטלפון סלולרי ביד השניה, כשאני ממררת בבכי מול דלת הבית הנעולה ע"י הסוגר מלמעלה, ואני שומעת את א. הצעיר וחברי להקתו מנגנים במרץ ובשכרון חושים שאינו מודע לעולם שקיים  מסביבם ומחוץ לחדרו...

זאת היתה הפעם המי יודע כמה בה מצאתי את עצמי מהצד השני של הדלת הבלתי ניתנת לפתיחה כשהצעיר מנגן לו ואני מצלצלת כאחוזת אמוק בפעמון הדלת יחד עם נסיונות להסב את תשומת ליבו בצילצולי טלפון הביתה או לנייד שלו, לסרוגין.

ובכל פעם כעסתי במידה זאת או אחרת והוא התנצל והבטיח כמובן שהדבר לא יקרה שוב, ולא עמד בדיבורו כמובן.

אבל היה משהו אתמול בערב, שעד עכשיו לא ברור לי מהיכן בא, שהוציא ממני פתאום בכי כל כך עמוק שהמשיך בצעקות עד כדי גרון ניחר כשהוא שם לב סוף סוף , לאחר דקות ארוכות לצלצול הפעמון והטלפונים וירד לפתוח לי.

היה שם כעס.

והיתה שם תחושה עמוקה של אין אונים.

כמו לחפור במקום ולמצוא את עצמך נתקלת שוב ושוב ושוב באותם הקירות ולא משנה איך ומה תעשי, תמצאי את עצמך שוב, באותה הנקודה...

וזה היה מפחיד.

וכמו בהרבה דברים בחיינו, זה היה כנראה טריגר למשהו אחר שיצא ממני (כשא. הצעיר מתנצל עד עמקי נשמתו ולא מבין מה קרה פתאום לאמא שלו), ומצד שני, זאת היתה דלת אחת נעולה יותר מדי...

סאגת "הדלת הנעולה" שרצה בביתנו  בהצלחה גדולה ובמקביל לסאגת "שוב איבדתי את המפתח..." פרק 3579.