כשקראתי את המילים שמתחת לשם הבלוג שלי, כמה חודשים לאחר שפתחתי אותו (שבע שנים ועדיין סופרים), צחקתי.

הדבר האחרון שאפיין אותי אז, היה

שקט

וכל מילה נרדפת שאפשר לחבר אליו.

כָּזֹאת אֲנֹכִי: שְקֵטָה
כְּמֵימֵי אֲגַם,
אוֹהֶבֶת שַלְוַת חֻלִין, עֵינֵי תִּינוֹקוֹת
וְשִירָיו שֶל פְרַנְסִיס זַ'ם.

אבל כשפתחתי את הבלוג באותם ימים סוערים ומבולבלים לא ידעתי מה יהיה.

ידעתי מה אני.

מה חשבתי שאני.

חשבתי שאני שקטה, שלווה כמו בתחילת השיר

עדיין הייתי "שם" ועוד לא "כאן" ולכן השם מהשיר של רחל כל כך התאים לי.

ואפילו שהתחושה הפנימית היתה אחרת לגמרי לא שיניתי את השם.

אולי כי בתוך תוכי הרגשתי שלמרות הכל, הוא עדיין מתאים לי.

ולו רק בגלל השורה הראשונה, בגלל 2 המילים הראשונות,

בגלל שלמדתי להיות קודם כל, אני.

ורק אחרי ימים רבים כשנתקלתי שוב בשיר וקראתי אותו עד הסוף ,

יכולתי לראות עד כמה הוא מתאים לי בכל זמן נתון.

בזמנים של סערה

ובזמנים של רגיעה.

בְּשֶכְּבָר הַיָמִים עָטְתָה נַפְשִי אַרְגָמָן.
וְעַל רָאשֵי הֶהָרִים
לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְדוֹלוֹת,
עִם צְרִיחַת נְשָרִים.

בְּשֶכְּבָר הַיָמִים... זֶה הָיָה בְּשֶכְּבָר הַיָמִים.
הַעִתִּים מִשְתַּנוֹת
וְעַכְשָו -
הִנֵּה אָנֹכִי כָּזֹאת.

שבת שלום חברים יקרים, כל אחד עם ה"אני" הפנימי שלו...