כשהייתי קטנה, ילדה ממש חישבתי ומצאתי שאהיה בת 40 כשהמילניום יתחלף.

זה די שימח אותי כי הבנתי שאהיה זקנה אבל לא מאוד זקנה ואוכל להינות מכל העניין.

על שנת 2010 והגיל שבו אהיה (50) לא חשבתי.

יש גבול גם לראיית הנולד של ילדה אחת

קטנה.

השבוע חדרה בי ההכרה (סוף, סוף , באמת הגיע הזמן) שאני מסתכלת על ההסטוריה הכללית והאישית שלי,

בכמות של עשרות שנים.

עשרים, שלושים ואף ארבעים שנים ויותר.

וזה לא תמיד פשווט ומובן מאליו לומר משפט כמו: כן, זה היה לפני שלושים שנה...

כי בהווייה היומיומית שלי אני רואה את הדברים כאן ועכשיו ואפילו כשאני מסתכלת אחורה(ואני אוהבת להסתכל אחורה) אני לא תמיד ערה ומודעת למספר השנים

שעברו מאז.

היסטוריה אישית של אדם היא פסיק כל כך קטן בתוך ההיסטוריה האנושית הכללית אפילו אם האדם היה משמעותי ומשפיע ברמה כלל עולמית.

בסופו של דבר אנחנו פסיק אבל עבור עצמו, כל אחד ואחד,  

הוא סימן קריאה גדול וברור.

ובתוך הפסיק האישי אני אומרת מחייכת ואומרת שלום לשנה ולעשור שמסתיימים, מחכה לאלה שמתחילים עלה,

ומחייכת בשקט לאותה הילדה,

הקטנה.

שנה טובה חברים יקרים, כל אחד עם התקווה והתחושה הפנימית שלו...