אולי לפעמים חלומות לא מתגשמים כל כך בקלות.

ההסתגלות המחודשת לעדשות.

מצד אחד די בקלות. ברוב הזמן אין לי תחושה של גוף זר בתוך העין, וגם ההכנסה וההוצאה שלהן קלה ומהירה יותר ממה שזכרתי מאז.

מצד שני, הראיה פחות טובה (ויתרתי על צילינדר כדי להוזיל את המחיר שגם כך הוא די שערורייתי).

הקריאה איתן  הופכת לסיפור די מסובך , ולאחר זמן מה יש לי תחושה של עייפות בעיניים.

וחוץ מזה קוראים לי איתן דברים מוזרים...

היום בבוקר למשל  , אני די בטוחה, הכנסתי עדשה רק לעין אחת והשניה שוכבת לה, אני מקווה, על השיש באמבטיה. או שמטיילת היכנשהו בתוך העין שלי...

מה שברור שאת העולם אני רואה חצי/חצי: חצי ברור וחצי מטושטש.

(ואולי כך עדיף...)

והכי משונה, אני מוצאת את עצמי מתגעגעת למשקפיים שלי.

הן חסרות לי.

פתאום מסתכלת עליהן כעל אביזר אופנתי שמשלים את המראה שלי.

מסתכלת עליהן אחרת...

דברים שרואים "עם" רואים אחרת "בלי"...

וכמו שאמרתי אתמול לאחותי, אולי  לפעמים מספיק לדעת שאפשר...

פמה שלא הולכת הבית למצוא את העדשה החסרה או לחזור למשקפיים אלא תשאר היום  עם מבט חצי מטושטש על החיים...

(והעדשות ישמרו לנסיבות מיוחדות יותר...)