שמתחיל בהודעה קשה על הבוקר

ואחר כך תחושת אובדן שלי  שמתחברת לאובדן שלה,

ולכאב.

והצורך לנחם ולדעת שכרגע אין מה ואיך

אבל הזמן,

הו

הזמן,

שיש לו את הדרך העדינה שלו לערסל את המתגעגעים

לתוכו ולתת להם  קצת

מזור

ונחמה.

אבל עכשיו, זה הכאב ותחושת חוסר האונים הזאת ואי ההבנה

 איך זה שהוא יכול לא להיות בכלל,

הרי ההורים שלנו יהיו כאן לתמיד, לא כן?

לא.

ואחר כך באו הגשמים והקור והרוחות

והכל השתבץ לו בצורה מסודרת כל כך בשבוע

שהיו בו הרבה

אפור,

וכאב

ודמעות.

וגעגועים.

הכי הרבה,

געגועים...

שבת שלום חברים יקרים, חבקו את הקרובים לכם, כי לפעמים הכל כל כך פריך ושביר...