| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 7/2003
מנסה לשחזר את ההרגשה ההיא...
את חוסר השינה המתגבר והולך שהופך את העייפות למשהו שלא קיים, שממלא אנרגיות שנעלמו לי בזמן האחרון, למין תזזית כזאת שמביאה אותי למרומים ואחר כך מורידה אותי בעדינות ובליטוף לתוך תשישות, כבדות הגוף ומכסה אותי בשמיכת שינה עמוקה עמוקה, מרעננת ומחזקת...עד לפעם הבאה...
האם זה זיוף ?
האם אני מנסה להביא בכוח מה שבימים האחרונים אינו בי?
ולמה אני חושבת שאין בי אנרגיות עכשיו?
לעבוד יום שלם, לחזור הביתה, לצאת להליכה, לראות שהכל מאורגן בבית, להתקלח, לצאת לפגוש את קוקסטה, לחזור הביתה לאחר פגישה ממלאת ומעודדת, להתיישב מול המחשב במטרה להשאר עד מאוחר זה לא דורש אנרגיות?
כן. נכון. יש אנרגיות.
אבל לא ההן...לא אלה שהרימו אותי למעלה...
זה ממכר. כמו הריגוש. כמו החיפוש אחר הריגוש...התחושה הזאת, טובה , לי לפחות, יותר מכל סם צמחי/סינטטי אחר...
הדבר הזה בגרון, בבטן, בחזה שגורם לי להרגיש שאני יכולה הכל, שהכל פתוח ומחכה לי, הציפיה המתוקה הזאת "למשהו" שיקרה...וקורה, לעיתים בהחלט קורה...
את זה אני רוצה.
לזה אני מחכה...
ובינתיים, כותבת את הפוסט הזה. פוסט של לילה, של בוקר שעוד מעט יעלה ואני אהיה אחרי שלוש שעות שינה בלבד וארגיש טוב...
(מוקדש ל beholder שחשש שלא יהיו עוד פוסטים של לילה...אז הנה... )
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
