המכונן עבורי הוא מהשנים האחרונות והוא רשום בצידו של הבלוג,
ברשימות.
"אין אנו יכולים לכתוב במים... אין אנו יכולים לחרוט
במים, טבעם של המים לזרום וכך עלינו להתייחס לחיים..
לרגש, חיובי או שלילי, אל תתכחשו לזה, ותמיד הניחו
לזה לזרום דרככם הלאה..." אנונימי
ג'ואן אנדרסון "שנה ליד הים"
והציטוט הזה , שהיה חלק מספר שלם שדיבר עלי כאילו נכתב מתוך מוחי וליבי,
היה מכונן והתווה לי ראיית עולם חדשה, שהתפתחה מאוחר יותר בעיקר בגלל שלפני
כן חשבתי בדיוק ההפך.
חשבתי שדברים מטבעם נשארים.
כך היה וכך יהיה.
ואם רע, וכואב, ושורף ועצוב,
כך יהיה.
מעתה ולעד.
והמשפט הזה, שקראתי אותו בפסיעות הראשונות שעשיתי בדרך לפני כמעט עשור
היה הרגע
שבו הבנתי שאני יכולה להפסיק
לפחד.
ומהרגע שהפסקתי הכל כבר היה אחרת.
שבת שלום חברים יקרים, שבת מצויינת להתכרבלות פנימית ועם אנשים אהובים...