| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 7/2003
 קפה איטי של בוקר של חופש...
יכולתי לישון עוד קצת אבל לא רציתי.
רציתי לשתות את הקפה של הבוקר לאט ובשקט, לדפדף בעיתון ולבוא לכתוב פוסט של לפני היציאה כאן בישרא...
רציתי גם לראות האם נרגעו הרוחות מאתמול בערב...
אחרי הפגישה אתמול עם ע. היועץ (והפעם היה מפתח... ) הלכתי לחוג ריקודי עם. קבעתי עם ח. שגם רצתה ללמוד, נכנסנו בסופו של שיעור המתחילים ומהר מאוד התחילו הריקודים עם כולם.
לא ידעתי לרקוד אפילו צעד אחד נכון.
הסתכלתי על כולם, מנסה להבין את ההגיון של הריקוד. לפעמים הבנתי מתי עומד להגיע סיבוב, לרוב לא...
התבלבלתי בצעדים, גמגמתי בסיבובים, ניראתי מגוחכת...נהנתי מכל רגע...
ח. פרשה אחרי כמה דקות. היא לא יכולה לרקוד כך, היא רוצה ללמוד. קבענו שהיא תגיע לתחילת שעור המתחילים ואני אצטרף.
רקדתי עד שהחלו ריקודי הזוגות ואז הלכתי.
בתחילת ספטמבר מתחילים שעורים החל מהצד הראשון. אני אהיה שם...
ואז כשחזרתי הביתה ונכנסתי לישרא כדי לכתוב משהו ראיתי את הסערה שפרצה כאן...
יום בלוגיסטי עצוב היה לי אתמול.
שתי חברות טובות, שאני קוראת אותן הרבה זמן החליטו ללכת. כל אחת מסיבותיה שלה.
STM שהתחילה בישרא, עזבה בגלל עניין של שם דומה, פתחה בלוג חדש באכסניה אחרת אבל תמיד נשארה חלק מהחברים כאן, החליטה מהסיבות שלה, לסגור אותו.
יחסרו לי הפוסטים המורכבים שלה, שלעיתים הייתי צריכה לקרוא מספר פעמים וגם אז לא להבין את כולם, אך היה בהם משהו שביר ופריך, כזה שמרפרף על הפנים בליטוף ואחר כך הולך אבל נשאר איתך עוד זמן מה...
הכתיבה הכל כך מיוחדת, מעניינת, מרתקת.
האדם עצמו. היא תחסר לי...
חתולת רחוב סגרה (את שני הבלוגים) והסיבות ידועות ונדונו בהרחבה בלא מעט בלוגים בכעס רב וסערת רגשות טבעית.
וכמו שכתבתי לה יחסרו לי הסיפורים הקטנים על מה שקורה לה ביוםיום, על ההתחבטויות, על החששות והפחדים שיכלה להוציא אותך על הכתב וכך להקל מעט על הכאב שבפנים, על הדברים המצחיקים שהיא מצליחה למצוא בכל מצב כמעט, על שמחת החיים הכל כך גדולה ששופעת ממנה, על קטעי השירה והפרוזה שבהם היא נתנה לדמיונה, רוחה, מאוויה ללכת לכל מקום בו הם יכלו לפרוץ...
האדם עצמו. היא תחסר לי...
נכון שכך הוא מהלך החיים, אנשים באים והולכים מאיתנו בסיטואציות מסויימות, ואפילו אם הם נשארים בצורה אחרת, זה עצוב...
אני רק מקווה שכל אחת תמצא את הדרך שלה לבטא את הדברים שבתוכה...
טוב, אני חייבת לסיים.
סיימתי את הקפה, כתם נרדם לו מאחורי המחשב (המקם החביב עליו, ליד המאוור שלו בין כל החוטים - ועל ההרפתקאה שהיתה לו אתמול אחר הצהריים אכתוב בפעם אחרת), הדברים כבר ארוזים, הולכת להתארגן ולנסוע...
מחר בערב אני כאן...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
