לפני שבוע בערך, התעוררתי בבוקר ובאופן מתמיה ביותר זכרתי את החלום שחלמתי ממש לקראת הבוקר.

הוא היה כל כך חזק וממשי,  שבדקות הראשונות עוד הייתי עסוקה בחיפוש אחר זגג...

זה היה יום שישי.

היה לי בוקר עסוק, הייתי לבדי וכנראה עם חברה או חברות,  בצהריים אני מגיעה לבית של סבתא שלי (שגם בחלום היא מתה, ואני גרה שם לבד, לפחות לזמן הזה, ליום הזה) ומתכננת לשבת ולכתוב בישרא, ולהיות כאן.

אבל אני לא מצליחה. משהו כל הזמן מפריע לי.    

משהו אצלי לא שלם.

משהו תמיד נותן לי תחושה שחסר בי.

של כישלון.

זה יכול להיות בכל מיני תחומים, בשנים האחרונות זה בא לידי ביטוי בתחושה שלי שאני כשלון מהדהד בתחום המקצועי/תעסוקתי, במיוחד כשכל אלו הסובבים אותי , בעבר (הורי) ובהווה (בעלי, אחותי, חברים) חווים תחושה של סיפוק מקצועי ברמה זאת או אחרת.

ואם אני כשלון בתחום מסויים, אני צריכה למצוא לי מקום בו אני אהיה בדיוק אחרת.

מטרה חיצונית לעבוד עליה. ששם , כשאצליח יגידו "וואו" !! וכך אכפר על הכשלונות שלי וארגיש ראויה, אהובה...

ופתאום אני רואה שהשמשה בגזוזטרה (מרפסת קדמית כמו בבית בארה"ב  - ותאמינו לי שאין בית אחד בצ'כונה בה היא גרה שנראה כמו בית בדרום הכפרי של ארה"ב...) שבורה ..

 יום שישי בצהריים. לכי תמצאי זגג.

אני מחפשת ומוצאת דפי זהב של העיר בה היא גרה, מדפדפת לחפש את הסיווג המתאים, אבל כל הזמן

מגיעה לדפים אחרים שלא קשורים בכלל, ולא מצליחה למצוא שום זגג, לכל הרוחות.

אבל במציאות הפחד מגשים את עצמו ובכל פעם שהוא מגשים את עצמו , אני שוב שמה את עצמי בצד, משתיקה את עצמי , דוחה, וכואבת...

כל כך כואבת...

בחרתי את יוני.

הוא נראה לי מטרה ראויה למצוא שם את הדרך לכפר על הכשלונות שלי.

יש שם כל כך הרבה כאב וקושי, ואני, דרך האהבה שלי אליו, אוכל להראות לו שישנה  דרך אחרת.

שאפשר גם אחרת.

ועבדתי קשה על זה.

באמת.

מהמקום הכי אמיתי שלי באתי אליו , לתת לו את מה שבתוכי, את אהבתי.

אבל הוא לא יכול היה.

כי אי אפשר לתקן תוצאה של משהו אחר.

וככל שניסיתי וזה לא הצליח, ככל שרציתי להוכיח לעצמי עד כמה אני טובה, מוצלחת, מיוחדת, כלילת השלמות, תחושת הכישלון המחודש שבתוכי הלכה וגברה ובכל פעם הביאה אותי לעוצמות רגשיות כואבות חזקות יותר.

ופתאום,  אני במקום אחר לגמרי, עם ג. וחברים שלנו,  כנראה בקפריסין, בכל מקרה לא בארץ,  ואנחנו בכניסה למין אולם, לפני ארוחת ערב או משהו דומה, ואני מדברת איתם וכל הזמן חושבת שצריכה לסדר כבר את החלון השבור הזה, אבל מצד שני, בעצם שום דבר לא בוער כי יש עוד דלת בכניסה לבית.

וכך אני מרגישה חצויה איתם. חצי ממני עם החלון השבור וחצי ממני איתם.

חצויה.

לא מושלמת.

אנושית ולא כל יכולה.

וישנם דברים שאינם טובים לי ואני לא רוצה אותם וזכותי המלאה להרגיש כך ולא להטיל ספק בתחושות שלי.

זכותי המלאה להפגע.

וזכותי המלאה לומר זאת.

וכשאצליח להרגיש את זה כך, באמת, אדע שאותו חלק בי שדוחה אותי בכל פעם מחדש ולא מאפשר לי, בדרך זאת או אחרת להיות נאמנה לעצמי, שלמה עם עצמי, לקבל את עצמי, ילך ויעלם בי...

וההארה שהיתה לי אתמול בערב, על חוסר יכולתי לתת כל הזמן (יחד עם חוסר יכולתו לתת כל הזמן) היתה אולי  הפסיעה הראשונה בהבנה ובקבלה של הכשלונות שלי בי...

הוא לא יכול לתת כל הזמן.

אני לא יכולה לתת כל הזמן.

והתעוררתי.

(ואת החלק הזה של הדרך, כמו חלקים אחרים, עשיתי יחד איתה).