זה הסרוטנין.

או למעשה, החוסר שבו.

מזג אוויר אפרפר שכזה, עם קור שאינו חודר לעצמות יותר מדי וגשם שמטפטף פה ושם כאילו מזמין להתכנס בתוך העצמי ולגלוש לתוך מלנכוליה עוטפת...

מלנכוליה אהובתי...

מין מצב רוח של לא כאן ולא שם.

לא עצב ובוודאי לא שמחה פורצת.

כמו בלימבו, המקום שבו תקועים אלו שכבר לא בארץ החיים אבל עדיין לא התקבלו לארץ המתים, ועליהם לחצות את הנהר (הרוביקון??לא!! נהר הסטיקס) כשצֶרֶברוס, הכלב שומר הסף, חושף שיניים מאיימות בפני כל מי שאינו מורשה לעשות זאת...

והמלנכוליה היא הלימבו של ארץ החיים...

פמה, שלמילים שיצאו מבין אצבעותיה כאן, יש רצון חופשי לגמרי...