אמזונה כתבה שהיא מתעבת את המשפט "מה שלא הורג, מחשל" שנאמר בעיקר כשנמצאים במצבים שבהם הנפש כמעט שואפת למות מרוב כאב.

התפתח שם דיון מעניין על התנסויות, כאבים, קושי, התמודדות ולימוד, ואני חשבתי לעצמי , שוב, עד כמה יש בתוכי את המנגנון הזה , ששומר עלי, שיודע בדיוק עד להיכן אני יכולה לשאת את הכאב, ורגע לפני שנדמה לי שאין בי יותר כוחות, הוא כאילו גורם לכאב להתפוגג ולהעלם, לפחות עד שאמצא כוחות חדשים להתמודד איתו.

והלמידה מהם.

מהרגעים הקשים הללו.

שלא באה מיד ולעיתים לוקח זמן רב עד שבעצם אנחנו קולטים שלמדנו משהו, ושהמכה השניה תהייה תמיד חלשה יותר מהראשונה, ויש משהו בתוכנו שמקהה את הכאב שחוזר באופנים ובצורות שונות וזה עדיין כואב, אבל בכל פעם פחות...

והידיעה הזאת, שהכאב שונה, היכולת להתמודד איתו ולהשאר בחיים, היא זאת שמאפשרת לי ללכת עם הדברים שהחיים מזמנים לפתחי בלי לשים חומות של הגנה כמו פעם...

אי אפשר בלעדיהם? ללמוד רק מהרגעים הטובים? התעקשה אמזונה.

וכל כך הבנתי.

אבל אני חושבת שכשחם , נעים, מלטף ומחבק לנו אנחנו לא מסוגלים לחשוב על הרגעים של הקור, הפחד, הקושי, הכאב.

זה אותו המנגנון שדואג להשאיר אותנו ברגעים הטובים , ומשכיח לנו , זמנית לפחות, כמו שירת הסירנות לאודיסאוס במסעו הביתה, את הרגעים הקשים...

וכך יוצא, שאת הלימוד הטוב ביותר על עצמנו אנחנו לומדים אז.

כשאנחנו הכי קרובים למצב ממנו באנו ואליו נשוב.

לעפר.

אני לא מתמלאת מחוויות קשות , אמרה אמזונה.

וצדקה.

אנחנו יכולים ללמוד מהם, להתחזק במידה מסויימת לאחר שהתמודדנו איתם, אבל את הדלק להמשך אנחנו מקבלים רק מהדברים שטוב לנו איתם.

כמו למשל

ברכות יום ההולדת שאני עדיין עונה להן טיפין טיפין, מתענגת בכל פעם מחדש על כל הרשימה.

על האהבה שמרגישה מאנשים רחוקים וקרובים, ווירטואליים ובשר ודם.

על יכולת להינות משבירת שיגרה כמו ההפתעה מהשבוע השעבר.

כמו סוף השבוע במלון שאליו אנחנו יוצאים היום (כן, אני יודעת , לה דולצ'ה ויטה, אבל זה תוכנן לפני חודש sue me )

כמו החוויה שאתן לעצמי לחוות בשבוע הבא (מסתורין זמני, הסבר יגיע ).

כמו התחושה שממלאת אותי בכל פעם שאני נושמת נשימה עמוקה ומרגישה את האוויר ממלא את ראותי...

כמו החיים עצמם...

זה ממלא אותי ואני יודעת זאת, אפילו שברגעי הדישדוש הנפשי אני לא זוכרת ולו דבר אחד מהם...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של גשם, שבת של שמש, שבת של חמימות פנימית וחיצונית...

(ומעניין איך הפוסט הזה , שעלה ונבנה בראשי עוד אתמול בערב מתקשר כל כך לפוסט המאגר הריק שנכתב בבוקר...)