בפעם הראשונה נסעתי , או אם לדייק, חזרתי לשם חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים.

הארץ היתה שטופה באופוריה, אנשים נסעו לטייל בגדה המערבית , ואנחנו, הורי, אני  ואחותי עלינו על ה"דן",  אוניית הנוסעים המפוארת של "צים" והפלגנו לאורך הים התיכון בואכה יוון.

הזכרונות מהנסיעה הזאת שמורות בתוכי כתמונות שבכל פעם עולות מחדש:

השיט באוניה, עולם בזעיר אנפין שמוקם בים כחול כחול, ומדרגות. הרבה מדרגות ואני עולה על כולן, מסתכלת ובוחנת כל מקום וכל דבר.

אתונה.

הכיכר המרכזית.

חיילים כמו חיילי צעצוע, בחצאיות קצרות מעל גרבי טייטס לבנים (שונים לגמרי מהחיילים שאני רואה  ברחובות בארץ).

יונים. על כל הכיכר. ממש כמו בתמונות מוונציה.

קונים זרעונים ומאכילים אותן מכף היד.

נפעמת.

הנסיעה ברכבת דרך בולגריה.

שעות של נסיעה אין סופית. הריח המיוחד של הרכבת, של הדיזל שמניע את גלגליה.

הרים, יערות, אגמים, מנהרות ארוכות ושחורות.

הכל כך כך אחר. הכל כל כך שונה...

כאן החלה האהבה שלי לרכבות . וגם הפחד.

לילה. סופיה בירת בולגריה.

החלפת רכבות לכיוון רומניה.

כנראה שהגענו באיחור והיה לנו זמן קצר מאוד להגיע לרכבת לפני שתצא מהתחנה ואז החלה הריצה המטורפת הזאת.

עם המזוודות, עם שתי בנות קטנות ומבוהלות. חושך, המוני אנשים, רעש והמולה, רצים על הפסים, רכבות עוברות מצד אחד ושני...

פחד אלוהים.

ואז הגענו לרכבת שלנו.

מלאה וצפופה באנשים. יושבים בכל מקום, על המושבים, על הרצפה. נדמה לי שאני זוכרת גם קרקור תרנגולות פה ושם.

המושבים שלנו בקרונות שבסוף הרכבת.

עוברים מעל האנשים. אבא שלי מקדימה עם המזוודות. אמא שלי אוחזת בידינו בחוזקה פן נישמט ממנה ונעלם בין המוני האנשים... ואני זוכרת המולה מטושטשת, פנים, צעקות, ריחות.

וכל זה הביא גם לתחושה של פחד וחוסר בטחון...

ופתאום השתרר לו שקט.

הקרון שלנו, המקום שלנו.

ובתוך ההתארגנות והרגיעה  שלאחר הדחיפוּת וההמולה , שמתי את ראשי על ברכי אימי ונרדמתי.

וכשהתעוררתי היה כבר בוקר, ושמים אפורים קידמו את פני.

בוקר טוב.

בוקרשט.

(המשך יבוא...)