ימים משונים מעט עוברים עלי.

אני יכולה למצוא את עצמי עוסקת בדברים בשלווה פנימית, להסתכל על העולם בחיוך ויחד עם זאת להרגיש שיש משהו שחופר בתוכי.

ואני יכולה , פתאום ובבת אחת , לעבור לסערת נפש סוחטת, שקשורה לקיומו או לחוסרו של משהו מסויים, לעיתים מאוד ברור, לעיתים אפילו בשבילי הוא קצת עלום .

ולאחר שסערת הנפש מתפוגגת לה בדרך זאת או אחרת, כשאני כותבת, או מדברת , או כמובן בוכה בכי מטלטל גוף, אני מוצאת את עצמי שוב ברגעים הללו של שלווה ואופטימיות ומישהו אומר לי שאפשר אפילו לשמוע בקול שלי גוונים של שמחה...

מרגישה כמו בחדר המתנה.

מעלעלת בחוברות עם התמונות הצבעוניות שכל אחת מהן מהווה עולם קסום של פנטזיות לחלום אותן, ויודעת שיש משהו בצבעוניות הזאת שאינו אמיתי ונכון עבורי, אבל עדין לא מסוגלת להחליט מה הדבר , ועדיין לא מסוגלת לקום ולצאת החוצה או להכנס לתוך החדר עצמו...