תמונות נוספות עולות.

הבתים נראו לי ענקיים.

גבוהים וראשם בשמים, ארוכים ומתחילתם אין רואים את סופם.

פאר הבניה הקומוניסטית.

ובאמצע השכונה, שאין בה כמעט ירק ומתקני שעשועים לילדים, עומד לו מתקן אפור ומכוער לשאיבה מים.

וזהו.

הזכרון כאילו נגמר לו כאן.

ואני רק זוכרת עוד את סבא , סבתא ודודה שלי.

והורי שהיו שם איתנו ואחר כך עזבו אותנו לזמן מה בעוד הם נוסעים , בפעם הראשונה שלהם, לארצות נוספות, להונגריה וגם ליוגוסלביה, שתי מדינות שבהן משטר הברזל של הקומוניזם היה , יחסית , ליברלי יותר ופתוח במידה מסויימת למערב.

ומהטיול הזה שלהם, שאת סיפוריהם עליו שמעתי בשקיקה, שוב ושוב (ושם כנראה עלתה בי בפעם הראשונה אהבת המסעות והטיולים שלי) אני זוכרת שם של מקום אחד , עיירת גבול בין יוגוסלביה להונגריה כנראה שהשם שלה היה מביא אותי לפרצי צחוק בלתי ניתנים להפסקה בכל פעם שהייתי שומעת את שמה:  טופצִי'דֶר (כן, וגם עכשיו...).

והטיול להרים כמובן.

הורי, אני וזוג חברים שלהם.

כנראה שבועיים ימים שנראו ארוכים כשַנים לילדה בת 7 +.

טיול של הליכה בהרי הקרפטים, לאורך שבילים מסומנים בסימונים הלבנים ובינהם צבע זה או אחר שמסמנים שביל זה או אחר.

נדמה לי שהתחלנו בסינַיַה וסיימנו בברשוֹב.

אני זוכרת מקלות הליכה מגולפים.

ואת העובדה שבגלל גילי הצעיר לא יכולתי לעלות על הרכבל וציפיתי בעיניים כלות על אימי וחבריה מנופפים לי מלמעלה בעוד אני ואבי משתרכים למטה בשבילי ההרים.

אני זוכרת  יערות עבותים יותר מכל מה שהכרתי.

אני זוכרת שיחי פטל ופירות יער אחרים, אדומים, כחולים , מתוקים ושונים מכל פרי שהכרתי עד כה.

אני זוכרת ביקתות ובהן אולמות שינה גדולים, עם מיטות עץ דו קומתיות ומזרונים רכים ששוקעים בהם ושמיכת פוך חמה ולבנה שעוטפת אותך כמו תכריכים ואת נמצאת בהם ללא יכולת להזיז איבר.

ואני זוכרת את האגם בקצה ההר , שזהר בצבע הכסף לאור הירח.

ואני זוכרת את הפסגה הגבוהה ביותר באיזור אליה הגענו.

ואני זוכרת את הדובים.

(המשך יבוא, בהחלט ...)