ופתאום להכנס לדף העריכה היה מרגש כמו בפעם הראשונה ההיא, כשבישרא עוד לא הגיעו ל 1500 בלוגים.

ישבתי למול הדף הריק במסך העריכה הפשוט שהיה אז והסתכלתי עליו.

והוא עלי. בחזרה.

נשמתי נשימה עמוקה

וצללתי פנימה.

וזהו.

דברים כבר לא היו כבעבר.

אני יודעת מה המקום הזה נתן.

באופן ווירטואלי ובאופן מוחשי לחלוטין.

אני יודעת וגם כתבתי בכל שנה מחדש.

ואני יודעת באופן ברור לחלוטין שאלמלא המקום הזה,

הכתיבה

והאנשים שבו,

כל התהליך של השנים האחרונות היה מתנהל

בדרך

שונה לחלוטין.

אני כבר לא כאן היום.

חלק מההתבגרות כנראה, חלק מההבנה של דברים ותהליכים שממצים שאת עצמם

וללא צורך להאחז בעבר ובתחושות מאז,

ויכולתי ללכת בחיוך

ואני יכולה לכתוב ולהעלות את הפוסט הזה בלי לשלוח אותו

למנויים ובלי לחכות לתגובות .

(טוב, נו, כמעט )

ועדיין נשאר הרצון לומר בשקט בשקט

בשמחה,

תודה.