זה היה כנראה ביום האחרון או היום הלפני אחרון של הטיול בהרים.

לאורך כל היום שמענו קולות ירי ופיצוצים.

היינו כבר בירידה , כנראה לא רחוק יחסית מברשוב.

אני זוכרת הולכים במהירות די ממוצעת, הגברים קדימה, הנשים אחורה ואני בינהם.

ופתאם הם נעצרו, ואנחנו אחריהם.

מולנו, על השביל עמדה משפחת דובים חומים.

אבא דוב.

אמא דובה.

גור דובון אחד.

גור דובון שניים.

שקט. רק רחש רוח בין העצים.

אנחנו קפואים. מסתכלים עליהם.

הם , קפואים (למזלנו). מסתכלים עלינו.

זה נראה כמו נצח. גם היום.

ואז אמא שלי והחברה שלה עשו את הדבר ההגיוני ביותר שאפשר היה לעשותו בסיטואציה הזאת.

הן פרצו בצרחות.

כשאני, כאישה בפוטנציה מצטרפת מיד למקהלה.

אני לא יודעת מי נבהל יותר אבל לאחר כמה שניות של האזנה לקקפונית הצרחות הדובים הסתובבו וברחו.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא הליכה מהירה מאוד, כמעט ריצה בשביל אל מקום הישוב  הקרוב וסיומו המיידי של הטיול בהרים.

כשסיפרנו את המקרה התברר שקולות הירי ששמענו לאורך כל אותו היום היו תמרונים שעשה הצבא הרומני (שהיה אז חבר נכבד ב"ברית ורשה" המיתולוגית [?!] ) ומשפחת הדובים פשוט נבהלה מקולות הרעש וברחה ממקומה הרגיל.

וזה כנראה גם היה המזל שלנו, כי דובים יחד עם גוריהם ידועים בסכנה שהם מהווים לאנשים שנקלעים בדרכם...

מה שמביא אותי לתהייה, מה היה יותר טראומטי עבורם, קולות הנפץ של מיטב הנשק הצבאי הרומני או צרחותהן של 3 בנות אנוש מפוחדות...

(עוד מעט מסיימים, המשך מגיע...)