נבלתי לחלוטין אתמול בערב...הסיבה לא ממש ברורה לי, ואולי כן...וזה בכלל התחיל עוד ביום שישי בערב אבל עבר לי איכשהו...

אתמול לקראת מוצ"ש , לקראת החזרה לעבודה לאחר כמעט שבוע שלא הייתי שם, הרגשתי איך משא החזרה לשיגרה, החזרה לעבודה נופל עלי עם כל כובדו.

הייתי חסרת כוחות לגמרי. נבולה.

נסענו עם חברים להופעה בגן הפסגה ביפו, ובקושי היה לי כוח לדבר איתם. לספר לאירית איך היה הטיול בצפון.

יכולתי לומר לה את האמת, שאין לי כוח , שאני מאוד עייפה והיא לא תעלב, תמשיך לדבר איתי כשאני מגיבה ב"אהה" פה ושם ומספרת מה עבר עלי השבוע...

 

עד שעלה לבימה עוזי פוקס ופתח בשיר "יום יבוא"...ומאותו הרגע, זרם של אנרגיות שטף אותי ואת כל הסובבים אותי בגן הפיסגה ביפו.

יחד עם גבי שושן ושרי, פגישת פיסגה של חלק מאושיות הרוק, הפופ והדיסקו הישראלים של סוף שנות ה 60 ושנות ה 70 הביאו לסערת אנרגיה שלא ראיתי מזמן...

הגן היה מלא מפה לפה באנשים מכל הגילאים שידעו את המילים כמעט לכל השירים.

אני יכולה להעיד עלי  שלא הפסקתי לשיר, להתנוענע ולרקוד מהשיר הראשון ועד לשיר האחרון "תנו לשמש יד". היו שירים שבכלל לא ידעתי שאני זוכרת את המילים אבל כנראה ששנים של האזנה למצעדי הפזמונים בגיל העשרה משאירים בתוכך חותם כל שהוא...

הופעה מוקפדת, רצינית וסוחפת מוכיחה שזמרים ותיקים וטובים לא נעלמים. הם רק מחכים לרטרו של התקופה שלהם...

מומלץ מאוד...

אני לא נוהגת לצאת להליכה שלי ביום שישי בקיץ.

בצהריים חם מדי ובערב אני אחרי אמבטיית הפינוק שלי ולרוב אנחנו גם יוצאים כך שאני מראש מוותרת על ההליכה.

לא כך ביום שישי האחרון.

הגעתי לאחר תורנות, לא יצאנו וידעתי שאני חייבת להוציא דברים שבתוכי דרך ההליכה, החלפתי בגדים ויצאתי.

 

משונה ללכת ביום שישי בערב.

אין כמעט מכוניות בכבישים, האוויר נקי יותר, לא מעט אנשים הולכים אבל משהו בתחושה שונה. משהו אצלי היה שונה.

לא כל כך נהנתי. היתה עצבות בתוכי. ועייפות גדולה.

מהשבוע הסוער רגשית שעברתי, מהנסיעה של ג. הבכור, משיחת טלפון קשה ומטרידה, מדברים שכנראה הייתי צריכה לעכל...

לאחר שנת לילה טובה (10 שעות שינה !) התעוררתי מאוששת יותר והיום עבר בנחת , סרט ב DVD , ארוחה טובה, קצת ישרא (קצת...?) ושוב נפלה עלי העייפות הזאת, ההרגשה שאין בי טיפת כוח, שאני נובלת...

ואז הגענו למופע וזה עבר לי. בחטף. מיידית...

והיום אני בסדר גמור.

אפילו שזה יום ראשון.

אפילו שזה יום ראשון שבא אחרי חופש נהדר של כמעט שבוע...

אני בסדר.

בלי מועקה, בלי עצב, מרגישה טוב...

הייתי אמורה לפגוש היום את ריקי חברה שלי מהתקופה שהייתי מורה. למרות שאנחנו לא עובדות ביחד כבר 7 שנים , אנחנו שומרות על קשר של מיילים ופגישות חד שנתיות.  אבל כמו שהיא אמרה לי בשבוע שעבר: לא משנה כמה זמן עבר מהפעם האחרונה שנפגשנו, אני יודעת שזה יהיה כאילו הפסקנו לדבר אתמול... וזה נכון. מין חברות שכזאת...

איתה נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל כאדם בוגר, ללונדון כמובן () . זה היה טיול בנות קלאסי ונהדר ואת ההצגה המטורפת שלנו במחלקת הכובעים של סלפרידג'ס אני חושבת שלא שכחו שם עוד הרבה זמן...מצד שני, כשניסינו לעשות את אותו הדבר ב"פורטנאם & מייסון" היוקרתית כמעט והכניסו אותנו לכלא....

 

נפגשנו לפני כשנה ומובן שאין לה מושג איך אני נראית היום...גוגה טוענת שאני נפגשת עם חברים מהעבר כדי לסחוט קריאות התפעלות ומחמאות... moi...? ( ועיניים מפלבלות...)....

בסופו של דבר זה נדחה ליום חמישי, וכך כשהתקשרה חברה שיש לה יום הולדת היום ושאלה אם נוכל להיפגש הייתי פנויה ושמחה לכך...עיתוי, פשוט עיתוי....

ונכון שאם ג. הבכור לא התקשר עדיין מיוון זה אומר שהכל בסדר? שאם היה משהו כבר היינו יודעים...?   זקוקה לאישור מיידי...