| 8/2003
 לפני מספר חודשים
בשיא התקופה הקשה שלי עם ד. כשלא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב כאב, עצב, געגוע, חוסר ידיעה, תשוקה, כמיהה, עשיתי שטות ונכנסתי לתיבת הדוא"ל שבה אני מחזיקה את כל המיילים שהחלפנו בחודש וחצי הראשונים, עד שהכל נעצר...
אני זוכרת שפתחתי, ברוב טיפשותי, מייל אחד, ואת עוצמת הכאב שחשתי אז, כמו אגרוף שנתקע ישירות לתוך הבטן שלי, אני יכולה לשחזר גם היום...
אני חושבת שלקח לי ימים שלמים להתאושש מזה...
מאז למדתי לקח.
התיבה ההיא סגורה ומסוגרת ואני לא מתקרבת לשם, אפילו לא באופן וירטואלי...
אתמול, מהמקום שבו אני נמצאת עכשיו, חזקה יותר, עשיתי משהו דומה במקצת, והיתה לזה השפעה...
ד. לא יודע מה עבר עלי בחודשים האחרונים. בחודשים האלה שבהם הוא התייסר בכאבים, עבר את הניתוח, את תופעות הלוואי שלאחר הניתוח, את הדיכאון הפוסט טראומטי שהוא חווה מאז...
הוא לא יודע דבר כי אני לא סיפרתי.
לא יכולתי לבוא ולבכות על צווארו כשאצלו כל כך קשה. כשאני יודעת שהוא לא פנוי לשום דבר אחר מאשר להתמודדות עם הכאב היומיומי, עם הפחד מהניתוח ומהאפשרות הגרועה מכל, עם הבעיות שלאחריו...
לא יכולתי לבוא ולומר לו, אני רוצה אותך, מה יהיה עם הפנטזיה של שנינו? , אני מתגעגעת אליך נוראות, אני נושמת אותך כל דקה מ 24 השעות ביממה , ערה או ישנה, אני כואבת, אני מתגעגעת...
לא יכולתי גם מהמקום שבו עדיין בתוכי ישנה התובנה שאישה לא מראה את מה שהיא רוצה ומרגישה לגבר שמא יחשוב שהיא רודפת אחריו...אותה תובנה ישנה שעליה התחנכו דורות של נשים...
שתי הסיבות הללו הביאו לכך שהייתי צריכה להתמודד לבדי עם מה שעבר עלי בתקופה הזאת...להיות שם בשבילו, אוזן קשבת, כתף תומכת ואפילו יד מחבקת אבל לא יכולתי לבקש את זה ממנו עבורי...
ואז הדברים החלו להשתנות.
אצלי.
הפסקתי לשתוק ולהחזיק הכל בפנים. התחלתי לדבר.
לומר לו מה אני רוצה. מה אני מרגישה.
זו היתה פריצת דרך עבורי ויחד איתה הגיעה גם השחרור שלי מהתלות הריגשית בו...מצבו הבריאותי מתחיל להשתפר וכך החלטתי שאני רוצה לכתוב לו מכתב בו אספר מה עבר עלי בתקופה הזאת...
כשאני חושבת על זה, אני יודעת שאני עושה את זה יותר בשבילי מאשר עבורו.
רוצה לבחון את היכולת שלי להחשף ריגשית מול אדם אחר כשאני לא בטוחה שהוא יוכל להכיל את זה. רוצה לבחון את היכולת לעמוד בזה, בלי חשש, בלי לחשוב מה הוא חושב עלי, אלא להיות נאמנה לתחושות שלי ולא לפחד להודות בהן...
אני חושבת שמהמקום בו אני נמצאת היום אני לא יכולה יותר, ולא רוצה יותר להסתיר דברים שמפריעים, מציקים, כואבים, חורטים בתוכי...
רוצה להיות הכי אמיתית שאני יכולה, והכי נאמנה לעצמי...
ואם הוא לא יוכל להכיל את זה, יודעת שאני מספיק חזקה גם להתמודד עם התוצאות של הכנות והחשיפה...
מובן שיום השנה לתחילת הקשר שלנו שחל החודש התאים לי מאוד (אני ותאריכים, זה דבר ידוע... ) ואתמול בהליכה בלילה, התחלתי לשחק עם המשפטים בראש...
די מהר ידעתי מה יהיה המבנה הבסיסי של המכתב ומה יכתב בו, אפילו את הכותרת כבר יש לי...
אבל יחד עם זה, עלו וצפו התחושות של אז, של החודשים הכל כך קשים...והם מצאו אותי יושבת בשעות הקטנות של הלילה ומתגעגעת אליו עד בכי ...
הפעם לא קיבלתי אגרוף של כאב בבטן...
היו שם רק געגועים...
וקצת עצב וכאב...
שעברו לבד.
וכשקיבלתי את המייל שלו על הבוקר, ואחר כך שיחת טלפון כבר הייתי אחרי...
רק עטופה במעט תוגה שקטה של בוקר, כמו שכתב לי *ארז ...
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
