חשבתי שלאחר 35 שנים הוא יתגמד, אבל הוא נשאר אותו בניין גדול, ארוך, גבוה , רק יותר מכוער והרבה יותר עלוב משהיה אז.

זכרתי אותו מיד. זכרתי את האיזור.

וכאילו לא הרגשתי שם שום דבר...

נהג המונית החביב שכל כך רוצה להראות לי את רומניה היפה, המפותחת , האחרת (ושמספר לי בין לבין, עד כמה היהודים תרמו ותורמים להתפתחותה של רומניה, אבל המילים שלו מעוררות בי אי נוחות שחדשה לי), מצא את הרחוב שזכרתי בראשי לאורך כל השנים מאז, והמתין לי בסבלנות מחוץ למונית, מדשדש בבוץ שהתהווה בגשם שירד בשעות האחרונות.

ואני , יצאתי החוצה מתעלמת מהגשם השוטף, מאמצת את עייני לחבר את ההווה עם העבר שבזכרון, מביטה על מרפסות הבית ומנסה לשחזר את המרפסת ההיא, מאז.

מצלמת כמה צילומים בצד האחד של הבניין, ואחר כך, עוברת בשביל בוצי ומלא מים לצד השני , קליק, קליק, מצלמת כמה תמונות משם.

וזהו.

לא יכולתי יותר. כאילו לא היה נעים לי מנהג המונית, אבל בעצם ידעתי שאני צריכה ללכת משם , כדי להבין מה בדיוק עשיתי ומה בדיוק ראיתי .

ומה אני מרגישה.

ורק כשנסענו בהמשך הרחוב הסואן המוקף מצדדיו בבתי השכונה הגבוהים, ופתאום עברנו ליד הבנין שהיה בית הקולנוע ההוא, שהלכתי לראות שם כמעט כל יום סרט והפארק שלידו, ידעתי בברור שאחזור לשם שוב.

באדיבותה הרבה של חברת אל על, שביטלה את טיסת החזרה המקורית שלנו הביתה (עובדה שהתבררה לנו , כשעמדנו לא מאמינים מול לוח הטיסות יוצאות בנמל התעופה הבינלאומי של בוקרשט , וליד הטיסה של אל על היתה כתובה המילה cancalled)

ודחתה אותה לשעות הבוקר המוקדמות של יום המחרת, קיבלנו  עוד יום בבוקרשט (כולל מלון על חשבונם) .

ואז ידעתי שכאילו מלמעלה, מישהו (הורי?) סידר שאוכל  לבקר ברחוב, בשכונה של סבא וסבתא שלי, ששם ביליתי שני קסומים בהוויה של ילדה , לפני הרבה מאוד שנים.

וכך, לאחרסיור קצר ברכב ברחובות בוקרשט, ולאחר  שחרשנו את הקניון המקומי הבהחלט שווה (ופוסיקאט גם רכשה אי אלו פריטים במחיר , ששמאלנצי'ק אמר שעלה לו כמו כל הימים האחרים כולם ) נפרדו דרכנו ולקחתי מונית לרחוב של סבא וסבתא שלי.

וזה היה בעצם חיבור, התחלה וסוף של התחושה שאפפה אותי לאורך כל הימים בביקור ברומניה, החיבור שלי עם המשפחה מאז, המשפחה שאינה , והמשפחה של היום...

זאת רק ההתחלה של הסיפור , יהיו עוד המשכים.

עכשיו אלך לישון.

בוקר טוב חברים יקרים, היה נהדר לנסוע, טוב לחזור הביתה