ארגתי לי את היום הזה, את הימים הללו, כשאני משתדלת ומצליחה, למלא אותם בפגישות ופעילויות שיובילו אותי, עייפה ומותשת לשינה עמוקה, ארוכה או קצרה (לרוב, קצרה).

והיה בו מכל וכל.

סיור במקום מעניין שיש בו לא מעט כאב , והייתי שם עם תחושת מועקה מסויימת מצד אחד, וחיבור וגעגוע לאימא מצד שני...

ואחר כך , נסיעה במהירות גבוהה בכביש ריק כמעט לגמרי, כשאני שרה בקולי קולות יחד עם דיקלה, בדיסק הראשון שלה, שכולו מדבר על אהבה, על חופש, על מוסיקה, על עצמנו,  למול שמיים מעוננים ושחורים וטיפות גשם שבאות ומיד מתייבשות.

פגישה עם חברה , במקום בעל הסטוריה מתולוגית משהו, למול עמק ירוק והרים חומים.

ושוב, לעת ערב, בשעה שהכי קשה לי במשך היום, הנסיעה באותו הכביש, עם אותה הדיקלה ועם אותם שירי האהבה חורכת ונואשת לעיתים שהיא זועקת ממעמקי ליבה...

ועוד פגישה.

ועוד חברה.

וסרט.

ורק לא לחשוב.

אבל בעצם אין רגע בלי לחשוב.

ולהזכר.

ולשחזר.

ולנסות להבין.

וללמוד.

ולדעת.

ולהתגעגע.

יותר מתמיד...

וכך , כל השבוע.

החלמה...