אחרי פינת החי, עם האוגרים, העז, כלוב הציפורים הגדול והשפנים שהסתובבו בכל מקום, ולפני גן הילדים החלטתי ללכת.

זאת לא היתה רק השעה שכבר התאחרה מאוד והייתי לפני עוד  נסיעה צפונה, אלא התחושה הפנימית שליוותה אותי עוד מתחילת הביקור, ובמיוחד לאחר הביקור במחלקת הילדים והנוער, שגן הילדים יהיה קשה מדי עבורי...

יש משהו קשה עבורי בידיעה שהאדם שמולי, על גילו הצעיר, נושא מחלה קשה וכואבת, שלמרות שלא נראית עליו, מכרסמת בתוכו ומכאיבה לא פחות מכל מחלה גופנית אחרת.

זה בא אולי מתוך ההזדהות הטבעית שיש בנו כשאנחנו רואים, נתקלים במשהו שדומה , מבחינת הגיל לפחות, למה מחכה לנו בבית.

ולא רק.

לכאורה, המקום לא חידש לי דבר שלא ידעתי כבר.

לא על המחלות עצמן, על אופן הטיפול, על המאבק בסטיגמה הקשה שיש על חולי הנפש, לא על התקציבים המועטים בהשוואה למרכזים רפואיים אחרים שמתפארים במגדלי אישפוז מפוארים משיש, לא על העבודה הקשה והמסירות של הצוות הרפואי והמטפל, לא על ההתמודדות הכל כך כואבת של המשפחות.

למעשה, באתי במיוחד בגלל מח' התינוקות (כן, לא יאמן, אבל ישנם דברים, שנובעים ועולים לרוב בגלל ומתוך הסביבה גם בגילאי 0-3 ) ובגלל מחלקת הילדים והנוער, כי מול זה , מעולם לא עמדתי.

והמועקה שעלתה בתוכי מהרגע שנכנסנו לתוך המחלקה המשופצת והמוארת, והתגברה דווקא בתוך בית הספר המטופח שבמקום (שהיום מקבל בבית הנשיא את פרס החינוך לשנת 2004), אינה קשורה לעצם היותי במקום, שעם כל היותו פינה פורחת ומטופחת באמצע העיר, הוא מוקף בגדרות שערים ודלתות שנסגרו אחרנו בקפידה בכל פעם שנכנסנו למקום זה או אחר.

היא גם לא היתה קשורה לשיחות עם הצוות המטפל , שעושה עבודה קשה,  מחממת לבבות ולעיתים מעודדת במקרים קשים וכואבים.

היא באה מתוכי.

מתוך הפחדים הגדולים שלי.

מתוך הידיעה שנפש האדם, שלעיתים היא כל כך חזקה ובעלת כוחות עצומים, יש בה גם משהו שהוא כל כך פריך ושביר, ויכול להתפרק בכל רגע נתון...

ולכן הלכתי אחרי הביקור בפינת החי , ולפני גן הילדים.

כי ישנם דברים שאני לא יכולה לעמוד מולם...

ולאורך כל זמן הביקור היתה בי גם הידיעה המאוד ברורה, שהסיבה הנוספת להיותי שם, היא, שוב, החיפוש (הבלתי פוסק כמעט) לחיבור, לקשר עם אמא שלי.

חיבור שיכול היום, להעשות רק כך, בנגיעות, אלו ואחרות , שלי בחייה...