למרות שהספר טוען שהצבע הוא צבע זהב, אני בלונדה.

כזאת (אבל עם אף). 

 היה לי צורך להתחדש.

בכוונה אני אומרת "התחדשות" ולא שינוי, כי לא רציתי להיות אחרת, אלא אולי ...

רעננה יותר.

מחודשת...

והוא, יהודה הספר האלמותי של דארלינג, הלך עם זה עד הסוף.

והפך אותי, כשהוא זורה צבע זהב על שערותי, בדיוק לכזאת.

קצת פרועה.

קופצנית.

סוערת.

קצת נועזת.

אני.

ואם חשבתי שלדמות הזאת במראה אצטרך להתרגל, מה אומר על הדמות שנשקפת ממנה ,זהובה ופרועה, עכשיו?

שהיא מצחיקה אותי עד דמעות.

ושאני אוהבת אותה.

ואפילו א. הצעיר אמר שהתסרוקת דווקא יפה לי...

(והאם זה אומר שעכשיו אני יכולה לאפסן את המוח שלי...? )