הגוף שלי.

חיכה שאתאושש מעט (?!) מכל המערבולות הרגשיות שעברו עלי בזמן האחרון והמנוחה והרגיעה שהרגשתי ברומניה יראו כאילו לא היו מעולם , ומתוך הסדק שמצא בחומת ההגנה המגנה על גופי, ומורכבת מאופטימיות,  נאיביות מסויימת , תקווה ואמונה בעצמי, הוא תקף אותי בעשרות גדודי וירוסים שהשתכנו בגרוני ואפי ומשתמשים בנשק הנזלת, הכאב והשיעול.

אבל לי אין שום תוכניות להשאר בבית דווקא עכשיו כשלפני עומדת תקופה, שבלאו הכי, אהיה שם זמן מה ,וקטנים עלי אותם גדודי וירוסים, חיידקים או מה שזה לא יהיה.

אני מחזירה מלחמה עם כדורים נגד שיעול וכדורי קולדקס, אבל זה מאפשר לי לראות את העולם בסלואו מושן ולתפקד באותה זרימה איטית של מישהו שלא נמצא במיטבו ושיא כוחו.

מצד שני, קמתי היום בבוקר, לאחר שנת לילה ארוכה וטובה, מאוששת.

לא רק גופנית אלא , ובעיקר, נפשית.

תחושת הזעזוע, הטלטלה החזקה, הכישלון האישי, שאפפה אותי אתמול, כמעט והתפוגגה, מהר יותר משחשבתי, משנתתי לעצמי.

והיום בבוקר וגם עכשיו, הצלחתי לראות את הצד הבהיר יותר של העניין...

ההזדמנות.

בכל הרבדים אחרים של חיי קיבלתי הזדמנות שניה ולקחתי אותה אלי בשתי ידי כשאני מנפצת את התבניות שבהן חייתי אחת אחר השניה.

מה שמפחיד אותי היום, שמתוך לחץ סביבתי וחששות פנימיים, את התבנית הזאת אני לא אנפץ, ומההזדמנות הזאת, אני אתעלם...

(וגם חוברתי שוב לציוויליזציה המערבית [AKA האינטרנט] לאחר שכישורי במשחקים פאזל ממוחשבים השתפרו לבלי הכר...)

(ולחברים שחיבקו אתמול והיום, כאן ובטלפונים, תודה גדולה מלב מלא.

וחיבוק דובים ענק...)