שנופלות אחת אחר השניה, כך נפלו והתבטלו תוכניותי אתמול בערב, עד שלא היתה לי ברירה אלא לקבל את מה שכנראה נקבע מלמעלה, וזה להגיע הביתה, מקלחת חמה וישר למיטה.

וכך מצאתי את עצמי כבר בשעה שש בערב מתחת לפוך החם, כשרק "כתם" דואג למעט פעילות גופנית עבורי, כשהוא מתזז אותי מהמיטה לדלת ובחזרה , בתרגיל הידוע: "תכניסי אותי לחדר (מיאו), תוציאי אותי מהחדר (מיאווו)" וכך עד שנמאס לי ושנבחתי עליו והוא התכרבל לידי על שמיכת הפוך הרכה והחמימה ונרדם שם בשלווה.

וגם אני.

ישנה שנת נים לא נים, עמוקה מאוד לעיתים, וקלילה מאוד בדקות אחרות, כשאורה של מנורת הלילה נשאר דולק וקולות הגשם הסוחף הדופק לו על הגג, משמשים כמין מנגינה מונוטונית , מרדימה...

וכשהתעוררתי לא הבנתי מה השעה והיכן אני, ורק השיעול שהתפרץ לו מתוכי הזכיר לי את הסיבה שבגללה מצאתי את עצמי בשעה הכל כך לא הגיונית מבחינתי להיות במיטה.

ואחרי כמה שעות של ערוּת, בהייה בטלווזיה, לגימת מרק עוף עם וון טון חם ומבריא שג. הביא לי יחד עם חפיסות חדשות של כדורים למיגור הווירוסים, חזרתי לישון עד הבוקר, כאילו לא ישנתי קודם כלל...

ולמה לא נשארתי היום בבית והתחלתי את סוף השבוע כבר מהיום, לפי הצעתה של פוסיקט?

שאלה מצויינת.

כי אני לא נורמלית, זה מדוע.

כי אני לא מסוגלת להינות מהישיבה בבית.

כי זה ממלא אותי במועקה.

כי המחשבה, הידיעה שבעוד פחות משבועיים, אני אצטרך להתאמץ כדי למצוא לי סיבה, ולו הקטנה ביותר כדי שאצא מהבית, לא מאפשרת לי להשאר בבית היום...

הוא שאמרתי.

אני לא נורמלית.

וחוץ מזה, אני מרגישה קצת (טיפונת) יותר טוב...