| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 8/2003
 עייפות מזככת...
העיניים כמעט נעצמות לך אז מדוע לכל הרוחות, במקום ללכת לישון, לשם שינוי בשעה סבירה (יחסית,יחסית...) את עדיין יושבת כאן, מסתכלת על כתם שהחליט לסדר את הצורה של השטיח מחדש וכותבת פוסט?
מה יש בתחושה של העייפות שכל כך מושך אותך ואת חוזרת עליה שוב ושוב במין צורך מזוכיסטי?
מה יש בתחושה הזאת שזורמת בגוף שלך, בלאות המתוקה , בקושי להרים את האברים, האצבעות שמרחפות מעצמן על המקלדת ולא ממש קשורות לחלק אחר בגוף עצמו...
בעיניים שנעצמות מעצמן ואת ממהרת לפקוח אותן בכוח כדי להחזיק מעמד עוד קצת...
מה יש בהרגשה שהמוח לא מסוגל להעביר את הפקודות שהוא רוצה לשאר הגוף , ושהמחשבות שזורמות בו , זורמות באיטיות מרגיזה...מה יש בהרגשה שאת רוצה לעשות משהו אבל הגוף לא מגיב לרצון שלך, כאילו הוא ישות נפרדת ממוחך...
מה יש בתחושה הזאת שאת מתערסלת בתוך עצמך כמו תינוקת קטנה המחובקת ומכוסה בשמיכת קטיפה מלטפת ומרגיעה...
חוסר שליטה...
הדרך הכי קרובה שאיתה אני יכולה להגיע , במודע, לחוסר שליטה...
זהו.
עכשיו אני מבינה...
| |
| כינוי:
בת: 66
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
