פאולו קואלו מדבר בסיפרו "האלכימאי" על האותות, שאמורים להתוות לנו את הכיוון, את הדרך שתביא אותנו לייעוד שלנו.

לעיתים, ואפילו במשך תקופת חיים שלמה,  אנחנו עיוורים לאותות הללו, לא מרגישים אותם.

ואפילו אם כן, סיבות שבאות מחינוך, נוחות, נורמות סביבתיות וחברתיות ופחד משינוי, גורמות לנו להתעלם מהם עד, שעם הזמן, הם "מתייאשים" והולכים מאיתנו, משאירים אותנו במקום בו בחרנו להיות, ורק תחושת החמצה ופספוס שמכרסמת במקום עמוק וחבוי בתוכנו מאותת לנו על עיוורוננו.

אתמול בערב, היה רגע אחד מזוקק בו, בפעם הראשונה בחיי,

ראיתי.

הרגשתי.

הבנתי.

ושלווה גדולה ירדה עלי.

והתרגשות גדולה אחזה בי.